הצג תגובות כאן

עבר קצת זמן. הייתי כבר בכל המרחבים האפשריים. הגדולים והקטנים, אלו השוממים, ואלו שמצמיחים עצי סרק, חלקם עצרו את השמים מלזלוג, ומחלקם שהמטירו מטר עד כי תושבי המקום רטנו שיש להם תכניות להערב, וליל זלעפות ביקום המקביל מפריע לשכנים. לא לעצמם חלילה, אלא רק לשכנים. אולי אני צריכה להפסיק לבקר במקומות מסוג זה. בפעם הבאה שאצא, אחתור למקום רחוק יותר. אם תוכל ספינתי לשאת בנטל מזגי האויר,אשתדל להגיע אפילו עד מעבר לאופק, מקום אותו אין עין האדם משגת, ואיש לא יוכל לתת עליה את דעתו אם שקטה היא מדי לטעמו, או רועשת, או שסתם לא מתנהלת כמצופה מחלקת אדמה בעל שם כלשהו.

או שאולי התכנון לא מוקפד דיו, שכן באין לב אדם משגיח, או חיה, עלול לבוא גל גדול, גדול מתמיד, עצום מימדים, ולכסות את חלקת האדמה הקטנה והמופרדת. לכסות ולהטביע. מקץ שנים רבות, ואפילו יובלות שציפורים טרופיות גדולות ומדושנות ימשיכו להנעים את קולן הערב בשאר המקומות, יקיץ איש אחד משנתו ויחליט לתור אחר אותה פיסת אדמה. לא כדי לרשום אותה על המפה, חלילה, אלא רק כדי לוודא שיהיה ניתן להצמיח בה פרדסים וכרמים, כאלו שיתנו את יבולם ויספיקו את כלכלת משק בית אותו האיש ברווחה. כה הרבה תנפיק האדמה, חושב האיש, אך לשכנים לא אתן. רק כי זהו טבעם של בעלי האדמות. מחשבתם תוכנתה כך שיביטו, בראיה מנותקת מרגש, על כיסוי גופם ותו לא.

אך אבוי. לא לא. הוא עוד מסוגל לחלוף על פני אותה פיסת אדמה ולא להכירנה! הרי בזכרונו הקלוש מוטבעת חותמת של ארץ טרופית יפה. ואילו כאן, מי ים לים מכסים. אז, יעווה האיש את פניו למספר שניות קצובות, ויחתור לעבר אי אחר, בשננו לזכור כי אותה פיסת אדמה הייתה ואיננה.