הצג תגובות כאן

לא להביט לאחור. גם לא קדימה. פשוט לנעוץ את העיניים בקרקע המוצקה והנוקשה שתחתיי, ולהמשיך ללכת. המנוחה אסורה. כמוה הנשימה לרווחה. אין רווחה. יש להמשיך ללכת. בהיה חלולה. עיניים עצומות לרווחה. יכולתי להירדם שם, לשכוח מעצם קיומי ולהתמסר ללאות הכרונית הזוממת להפיל את המחשבה למשכבה, להניח לה להישאב לחור השחור. שם היא כבר תנוח. אך המשכתי. המשכתי לצעוד בתלם החד-גוני שבו כל צעד צפוי מראש, נעשה מעצמו בחוסר תשומת לב. התלם. רוטינת דז'ה- וו מתמשכת. שכחה. זיכרון. שכחה. נשזרים בשתי וערב. חסרי ערך. אין למה לצעוד, מנסה המוח להזרים פקודה ללב ולהורות על נסיגה חד- צדדית. זה חסר סיכוי, האיברים לא משומנים. הצעידה היא מכנית. מתי הפסקת לרוץ? שמעתי הד רחוק, ככל הנראה מתוכי.

כשעיכלתי שהנוף אינו אלא טפט ישן, שאין כל חדש תחת השמש. ובכלל, השמש חיה רק בשמועות. אפשר שארוץ במקום בכל כוחי, ריצה בתוך גלגל. זיכרונות דחויים ימשיכו לאחוז בכנף מעילי ולהבזיק ברגע שאמאס בהם. הריצה הופכת כבדה עליי. אלו החיים, הם אומרים. אך אני אתעלם. אמשיך לסובב את הגלגל ע"י ריצתי העייפה, אנסה להבעיר כל בוקר מחדש אש מתחת לאופוריה, עליצות ושאר מושגים שחוקים. והם, לא יאכזבו את שגרתם וימשיכו לשלוח את מתחזיהם כדי לרצות את פני המסובים. מסובים על שם הסבת המבט. אך המרדף ממשיך. אני שואפת מלוא ראותיי אויר דחוס כהלכה, עבה כתמיד. או שאולי האויר עצמו צלול ורק יד בלתי נראית היא שחונקת את מעבר הנשימה? מחשבה מיותרת. אני מבחינה בזוית עיני בדמות מעורפלת. היא עולה מן הצללים ומצטרפת אליי למרוצה. מי את? ניסיתי להשתיק לרגעים מספר את המולת המחשבות העוקצניות ולהאזין לקול הדק שהזדמר מהאמת. הדבר לא עלה יפה. באין מוצא אימצתי את ראייתי. קליפות קליפות נשרו מהדמות. לאט ובהדרגתיות היא התגלתה במלוא יפעתה כעוף חול המבצע את התחדשותו. הריצה הפכה קלה יותר, אחיזת המחשבות הורפתה. כעת הן עשו דרכן החוצה מגלגל העץ. ניצלתי את ההפוגה והסתכלתי מסביבי, מבטי אחוז תזזית, מחפש בכל כוחו מקום מפלט אידיאלי אשר אינו שמור במערכת. הדמות הכפילה עצמה ושילשה, ולפתע דמויות רבות וזוהרות בלובן מסמא רצו עמי על הגלגל. ריצה. ריחוף. בתוך רגעים הרגשתי כח בלתי נראה נושא אותי על כפיו, כפות רגליי ניתקות בעדינות מהקרקע והיבלות מתרפאות לאיטן. יד המתכת שלפתה את איבריי הפנימיים שהזקינו טרם זמנם הירפתה את אחיזתה. האויר נעשה צלול,כמעט טהור, ושלח עם כל שאיפה מזור אפילו לפינות נסתרות ושכוחות אל. רוב גופי נמנה עימן. גל התרגשות פתאומי ולא סביר הציץ אותי. כל חלקיק מהווייתי התענג על הרגע. מהו רגע? שכרון החושים היה על- זמני. הגלגל הפסיק להסתובב. לא היה בו צורך. נישאתי למראשותיו ולראשונה פקחתי את עיני. הפעם לא היה זה טפט. לא שוב אשליה אופטית זולה. הייתי משוחררת מכל דאגה. דבר לא עיכב בעדי. לא הפעם. השקפתי נישאה כמו ציפור, עיני נשטפו באין סוף, ינקו את המראות ולא שבעו. האם פרי דמיוני מתעתע בי? הייתכן שהתרתי את החבלים שכבלו אותי לגלגל? שניצחתי את כח הכבידה ששאב לתהום הנשיה כל שאיפה שאי פעם הנצה? והארס, האם הוא הפסיק לפעפע? ועוד דבר. אולי החשוב מכל. המחשבה, האם היא הצליחה להימלט מאלפי הקרדומים שסגרו עליה ופצעו אותה כל אימת שניסתה להביט ימין ושמאל? שם. בפסגת הפסגות חתכתי הכל. בתנועה חדה המראתי. בדיוק שם הנחתי לה להפליג באטמוספירת החלומות הגנוזים. חלומות שהוכפפו למרות כבילת הדמיון. חלומות שמעולם לא הגרידו.