|
 פרק 2
לפני שנתחיל את הפרק,
רצינו להודות מקרב לב למאיקה, לילדה שעיצבה לנו את הבלוג,
D:
תודה רבה רבה רבה לך
תבורכי :)
ממש עשית לנו את היום!
והעיצוב ממש ממש יפה!!
תודה תודה תודה D:
שנתחיל?
יום חדש. הכל רענן. נועה, כדרכה תמיד מתעוררת בשש ו"נעלמת". יוצאת לטיול ארוך . היא אומרת שהיא יוצאת בשביל לחשוב. שלי תמיד לא הבינה אותה. שלי העדיפה להישאר במיטה לחשוב. או יותר נכון לישון עד הרגע האחרון כדי שתוכל לאחר "כמו שצריך". שלי הייתה ילדה הרבה יותר שמחה מנועה, אבל זה לא מנע ממנה להתחבר אליה, וביום הראשון שנועה דרכה בפנימייה שלי דאגה לה. היא הייתה היחידה שבעצם ידעה על הוריה של נועה. טוב, חוץ מאופיר. לכל השאר הסיבה לכך שנועה שם הייתה לא ברורה.
שלי הייתה בפנימייה כי ההורים שלה שלחו אותה. אם נצטט את הוריה זה בגלל ש"לילדה אין גבולות!!!"
"אוקיי שמעי משהו!" הפתיע עידן את נועה.
"מה אתה עושה ער בשעה כזאת?!" שאלה אותו נועה.
"מה זה משנה? רציתי להגיד לך שכל הלילה השותף החדש שלי תיחקר אותי עלייך!"
מה-זה?! הבנאדם חושב שאני חולת סרטן השד ושהוא המדריכה שכבר חוותה את זה!" היא צעקה.
"מה?" שאל אותה עידן.
"לא משנה..."
"טוב.. תגידי...שלי התעוררה כבר?" הוא תחקר בהתעניינות.
"לא. נראה לך?! בשעה כזאת? היא מנצלת את כל רגעי השנה שלה... אתה מחזיק פרח ביד?"
"לא.. לא!"הוא אמר ושם את ידו מאחורי גבו. "ביי" הוא אמר והלך לכיוון מגורי הבנות.
עבור זמן מה סיימה נועה את טיולה וחזרה לחדרה.החליפה את הבגדים לקאת יום הלימודים. שלי כבר הייתה לבושה ושתיהן עמדו לצאת.
"זה פרח על השולחן?" שאלה נועה כאשר הבחינה בפרח האדום.
"תצאי, תצאי!" אמרה שלי ודחפה אותה מהחדר.
שיעור היסטוריה. "המאה ה-19" אומרת רותי וכותבת את צמד המילים על הלוח בעצבים. נועה יושבת בכיתה, ומנסה להקשיב כשהיא רואה את אופיר מהצד נועץ בה מבטים. היא משתדלת מאוד שלא להחזיר לו מבט. פתאום נכנסים לכיתה חבורה של אנשים. "כשהנוער העובד והלומד במתח כולם בשטח!" מכריז אחד ומהרגע הזה הופך שיעור היסוריה המשעמם לשיעור חברה מעניין ומפעיל.
נועה ממשיכ לנסות ולהתעלם. זה קשה. הוא לא מרפה. עכשיו היא מסתכלת על שלי. היא שמחה עד הגג. עידן עשה לה את היום. היא מרוכזת בתקרה, כנראה מדמיינת את עדין. החשבה על זה מזכירה לה את עידן עצמו, העובדה שגם הוא משכים בבוקר לטיול. וזה שהסתיר ממנה את הפרח. וגם את זה שאופיר תיחקר אותו עליה כל הלילה. ושוב הכל חוזר לאופיר שעדיין נועץ בה מבט נוקב ומחכה שתחזיר לו אחד.
"פססט, נועה..." לוחשת שלי ומעבירה לה פתק. נועה פותחת את הפתק ומגלה שהוא מאופיר:את בחורה קשוחה. יש לך הרבה כוח רצון. אי רק רוצה מבט מחויך אחד. לא יותר מידי!" נועה מותחת קו על הכתוב וכותבת: "אתה מוכן להפסיק לעשות את זה?!" מקפלת את הנייר ומחזירה לשלי, כדי שתעביר את זה ליעד, לאופיר. והנה לאחר פחות מ-3 דקות חוזק הפתק. "טוב, מה את אומרת נשב אחרי זה ביחד בחדר אוכל?"
"לא מרפה! "היא חשבה לעצמה וכתבה בגודל: "לא!!!" והחזירה את הפתק. והנה הוא שוב מגיע. "אז חיוך אחד וזהו!"
נועה הרימה את ראשה, חייכה אליו חיוך מאולץ וזרקה את הפתק. שלי הרימה את הפתק, קראה את הכל, עשתה פרצוף, וזרקה את זה על הפנים של נועה.
"את גרועה בזה!!" היא לחשה לך.
"מה את רוצה?!"
"בואי איתי לשירותים."
השתיים הצליו להתגנב לשירותים ודיברו.
"למה הכונה?"שאלה נועה.
"מה זאת אומרת 'למה הכוונה'?! מה את צוחקת עליי?! את לא מבינה שאופיר מעוניין בך?! מה הבעיה שלך?!"
"אבל אני לא מעוניינת בו! מה?! לי אין צד בעיניין?!"
"עזבי. אין לך שום רגש."
ביציאה מהשירותים פגשו השתיים את רותי. המורה.
"אז זה מה שאתן עושות הא?" וככה הן קיבלו ריתוק. שלי התבאסה מאוד. היא תיכננה לבלות את אחר הצהריים שלה בדרך שונה לגמרי.
"יופי שלי! באמת יופי!" רטנה נועה.
"מה, זאת אשמתי?!" התגוננה שלי.
"לא, אני גררתי את עצמי לשירותים!"
"בסדר.. בסדר.."
הריתוק התמשך מ-4 עד 7. כמובן שאבי היה בריתוק, כי הוא לא יכל לבור יום בלי לדפוק למישהו מכות. הריתוק היה כמו החדר השני שלו.
"אני לא מבינה מה הבעיה." אמרה שלי לנועה.
"על מה את מדברת?" שאלה נועה בחוסר הבנה.
"הוא חתיך! מאוד! יאללה! הוא גם רוצה. הוא מתחיל איתך בלי סוף!"שלי כבר כמעט צעקה.
"הוא לא מעוניין בי כחברה. הוא חושב שאני מקרה סעד או משהו!"
"בלבלי אותו אל תעשי לו חשבון, בלבלי אותו עד שלו יוכל לישון..." שר אבי בקולו המזוויע.
"איזה מקרה סעד על מה את מדברת?" שאלה שלי.
"בלבלי אותו כמו שבילבלת אותי..." המשיך אבי
"לא משנה! את לא מבינה כלום..." אמרה נועה.
"בלבלי אותו בלבלי!!!!!!!!!!!" שר בצעקות אבי
"שתוק!!" צעקה שלי בעצבים מרובים.
"יש לי רעיון. אולי את תתעסקי בחיים שלך וני בלי. מה את אומרת?!"
"אבל נועה.. אני מנסה לעזור לך. אני בחיים לא אעשה משהו שיזיק לך. לפחות לא בכוונה."
נועה לא הגיבה. המשיכה בשתיקה האופיינית לה.
"זה נוח לא? פשוט לשתוק. זה נוח לך."
"מה את רוצה?!"
"אולי שתתקשרי עם העולם! אופיר רק נחמד אלייך ואת כל הזמן דוחה אותו! תני לו צ'אנס!"
"לא-רוצה! לא רוצה שעוד פעם יגרום לי לבכות! טוב לך?!"
"לבכות? הוא גרם לך לבכות?!" שלי הייתה המומה."מתי?!"
"אתמול בלילה. עכשיו תעזבי אותי " אמרה נועה ושתיהן שתקו במהלך כל הריתוק.
לאחר הריתוק הלכה שלי במהירות לחדרו של עידן ודפקה בעצבנות על הדלת. עדין פתח את הדלת בשמחה.
"שלי!" הוא אמר בקול מתחנף אך היא דחפה אותו הצידה, נכנסה לחדר והחלה להכות את אופיר ששכב על מיטתו.
"מה את עושה?!" שאל אופיר שניסה להדוף אותה.
"אתה גרמת לה לבכות! מה עשית לה?! ואני גוננתי עליך! אידיוט!" היא צעקה.
"שלי אולי תירגעי?" אמר עידן וניסה לעצור אותה.
"אתה יודע כמה היא רשיה ורואים את זה עליה! מה אמרת?!"
"הוא יודע?" שאל אופיר והתסל על עידן.
"לא. אף אחד לא יודע." אמרה וגם הי הסתכלה על עידן.
"טוב הבנתי! אני בשירותים!"
"אז מה אמרת לה?!" אמרה שלי ודחפה את אופיר.
"את האמת זה הכל! הצבתי בפניה מראה ואז סיפרתי לה את הסיפור שלי!"
"אתה לא מתבייש?! אתה לא מכיר את נועה. וגם מי שלא מכיר אותה, לא זורק לה דבר כזה בפרצוף! מה חשבת?!"
"לא התכוונתי. לא רציתי לפגוע בה. רציתי לתתת לה לדעת שיש כאן עוד מישהו שחווה את מה שהיא חוותה ושהיא תוכל לפנות אליו לעזרה."
"אהההה עכשיו אני מבין את הקטע עם סרטן השד!" נשמע  קולו של עידן מבעד לדלת השירותים.
שלי פתחה את הדלת.
"אתה מקשיב לנו!"
"מה את פותחת את הדלת?!"
"אתה עומד!"
"אז מה?! יכולתי לעשות משהו אחר."
"רגע, על איזה סרטן השד מדובר?" שאל אופיר
"לנועה יש סרטן השד." הוא הסביר
"איזה סרטן השד בראש שלך?!" אמרה שלי
"היא אמרה בפירוש שאופיר הוא המדריכה שכבר עברה את זה." הוא אמר.
"את מה?" שאל אופיר
"את סרטן השד!" הוא צעק
"אתה יותר מטומטם ממה שחשבתי" אמרה שלי ונתנה לעידן מכה על הגב. "זאת הייתה מטפורה!"
"רגע, אני הייתי סרטן השד?" שאל אופיר.
"אתה היית המדריכה! בואנה שני סתומים. למה אני בכלל מנסה להסביר?!" אמרה שלי והלכה.
נועה ישבה לבד בחדר. לפתע נשמעה דפיקה.
"פתוח..." היא אמרה.
"אז אני מבין שאני המדריכה..." אמר אופיר שעמד בפתח
"אז אני מבינה שדיברת עם עידן."
"למה את לא מדברת איתי בעצם? רק שאני אדע."
"כי אתה מרחם עליי"
"לא אני לא. אני פשוט מנסה לעזור."
"רק הגעת ואתה כבר מנסה לתקן הכל! לא צריכה את העזרה שלך! אני לא מקרה סעד!" היא אמרה.
"כן, ואת גם לא חולת סרטן... יודעת מה? לא מדברים יותר על זה, אני רק רוצה להיות ידיד שלך, מסכימה?"
"סוג של..." היא אמרה יותר בנחת
"יופי! אפשר חיבוק?" הוא שאל
"תרגיע." היא אמרה והראתה לו את הדלת במעין רמיזה
"חכי, חכי, יבוא יום ואחבק אותך!" הוא אמר ויצא מהחדר.
נועה חייכה לעצמה.
אהה זה היה ארוך.
XD
מקוות שנהנתם ושתבואו לבקר שוב.
יאללה ביי
| |
פרק 1
שלום.
אנחנו שני וליהי. זה הפרק הראשון בסיפור המשותף שלנו.
אם אתם רוצים לדעת עלינו עוד,
הבלוג של שני הבלוג של ליהי
בהצלחה לסיפור שלנו D:
^^
מסתכלת לימין, מסתכלת לשמאל. מקשיבה לדממה. מסתכלת מעלה, השמיים מתרחקים. מסתכלת מטה, האדמה רק מתקרבת. חיוך מתוק עולה על פניה. היא מאושרת. שמחה. פורשת את ידיה לצדדים ונהנית.
"אאוץ! נועה י'סתומה מה את עושה?!"
"הא?" היא פותחת את עיניה באכזבה, אם רק היה לה את האומץ. אם רק זה היה אמיתי. ברגע זה, הייתה עולה לגג ונפרדת מהעולם. מגיעה אל המוות המתוק שמחכה לה בסוף הקפיצה. לשמחה הזו. האושר מחכה ממש מעבר לפינה. לא מאמינה בגיהנום. בעולם של נועה, אין רוע. גן עדן מחכה ומתקרב בצעדי ענק. כבר אין לה סבלנות. קולות הגיכוח סביבה. המבטין העוינים עם החיוך שפגע בה, הכל רק גרם לה לרצות אותם חזרה. ואז הוא הגיע.
~~~
"אלינור, כפרה, מי הבחור החדש?" שאל שחר בקול עצבני.
"יפיוף אחד, אשכנזי עם עיניים ירוקות, עופר משהו..." הא ענתה לו.
נועה נכנסה לחדר מתעלמת מהקולות מסביב. זה היה חדר אוכל מוזנח ומלא ילדים רועשים שמחכים לתורם היא נעמדה בתור ושמעה את שיחתם של שאר הילדים.
"אומרים שההורים שלו מתו בתאונת דרכים ושלחו אותו לפה..." אמרה אלינור.
"ככה זה, אשכנזים לא יודעים לנהוג!" אמר אבי בהתנשאות.
"מה הקשר?!" שאלה שלי שהייתה בקידמת התור.
"אני לא חושבת שזה נושא שמתאים לצחוק עליו, אבי. הגיע הזמן שתתבגר לא?" שלי הייתה החברה הכי טובה של נועה. יותר נכון, היחידה. היא הייתה גם השותפה שלה בחדר.
"את אשכנזייה, את לא תביני!" אמרה אלינור, כששלי נועצת בה מבט עוין. "הכל אתם רוצים לייפות. לא יודעים לנהוג. זה מה יש."
נועה הגישה את מגשה לטבחית שהעמיסה משו שדמה לעיסה לבנבנה. "דייסה, האוכל המועדף עליי!" לחשה נועה לעצמה בציניות. היא הלכה כשעיניה מושפלות והתיישבה ליד שלי, ואיתם בשולחן חבריה של שלי: אלעד, עידן, ענת, ואפרת.
"חתיך!" אמרה אפרת.
"איך את יודעת?" שאלה אותה שלי.
"חדרתי לחדרים של ההנהלה ומצאתי את התיק שלו, אז לקחתי. ההורים שלו מתו, רשום כאן גם שהוא גאון כזה.
"למי איכפת מזה?, הוא חתיך!" אמרה שלי.
"לא כזה חתיך!" אמר אלעד בקנאה הוא היההחבר של אפרת.
"לא אמרת כלום נועה..." העירה לה שלי.
"זה לא מעניין אותי." היא אמרה ובחשה בעזרת הכף בקערית הדייסה.
"למה את משחקת באוכל! תאכלי! עוד שנייה את נעלמת!" אמר עידו שהיה "הגדול" בחבורה. רק בשנה. בן 16.
"לא רעבה." היא אמרה והניחה את הכף בייאוש.
לפתע דלת הפח נפתחה פנימה נכנס ילד גבוה. שחור שיער ובהיר עיניים. כולם בהו בו כאילו היה עב"ם. הוא סגר את הדלת במבוכה ונעמד במקום. שלי מטבעה קמה ומשכה אותו לשולחנם.
"...וזאת נועה. סיימה את שלי את דבריה בזמן שהגיע שלשלחן. הוא התיישב בדממה.
"אז מי השותף שלך לחדר?" שאלה ענת שניסתה לפתח שיחה.
"עידן גרינברג... נדמה לי." הוא אמר.
"וכבר חשבתי שישאירו לי חדר לבד." אמר עידן.
"אז אני משער שאתה עידן?" הוא שאל ועידן הנהן להסכמה. "פרקתי כבר את הדברים." הוא שיתף.
נועה הביטה במשבצות הריצפה מתעלמת מהשיחה שנערכה ממש לידה.
"שלא תבין לא נכון, נועה לא מתקשרת עם העולם החיצון." אמרה אפרת.
"מצחיק." זרקה נועה לעברה וחזה לרצפות.
"אה! אופיר. קוראים לי אופיר." נזכר ששכח להציג עצמו.
"אנחנו יודעים, אפרת גנבה את התיק שלך מההנהלה." אמרה שלי ודחפה לפיה כף דייסה שהחליקה בגרונה וגרמה לה להחמיץ את פניה.
"טוב, הלכתי לחדר." אמרה נועה ונעמדה, מתכוננת לעזוב את המקום.
"אני אלווה אותך. אני צריך... לשעות משהו.. בחדר... שלי.." אמרה אופיר מבובלבל מעצמו.
"החדר שלך לא קרוב לשלי בכלל. זה מגורים נפרדים." היא אמרה.
"טוב אז אני סתם אלווה אותך..." הוא אמרה והיא החלה ללכת, והוא מדדה מאחוריה עד שהדביק את הקצב שלה.
"את הולכת מהר." הוא רמק.
"אתה הולך לאט." היא אמרה ושניהם שתקו.
"ההורים שלך מתו!" הוא פלט לפתע.
"מה?! " היא שאלה בתדהמה ועצרה.
"זה כתוב על כל הפרצוף שלך!" הוא אמר בלהט. "גם אני הייתי ככה בהתחלה. אצלך זה עוד חדש. חצי שנה גג."
היא שתקה והתחילה ללכת מהר. עירערה עם עצמה, איך יכול להיות שהוא מביט בה בקושי חצי דקה וקורא אותה כמו ספר פתוח? המחשבה הזאת צרבה לה כל כך.
"ההורים שלי מתו לפני שלוש שנים. המשפחה אומנת שלי שלחה אותי לכאן כי עשיתי להם בעיות!" הוא צעק לעברה והלך מאחוריה. "נועה תעצרי שניה!"
אך היא לא עצרה, נכנסה לחדרה וסגרה את בכוח את הדלת שאימה ליפול.
היא נשכבה על המיטה ורגשות מעורבים עלו בה. התמונה של הוריה נשרפים מול עינייה עלתה בה שוב והשאירה אותה משותקת היא חשבה על אחיה הקטן במשפחה אומנת. כאבה לה המחשבה שהוא גדל בשמפחה אחרת, אבל היא העיפה את המחשבה הזאת כי היא צרמה לה מדיי.
דפיקה נשמעה בדלת ולאחריה היא נפתחה.
"סביר להניח שאת לא רוצה לדבר איתי אבל אני לא יודע איך חוזרים מפה לחדר שלי. את יכולה לקחת אותי לשם, בשתיקה?" הוא שאל בקול מתחנף.
היא נעמדה והתחילה ללכת, והוא אחריה. "אני משער שזה כן..." הוא לחש לעצמו. הם הלכו ככה מטרים ספורים עד שנועה נעצרה במקומה. הוא נעצר גם.
"איך ידעת?" היא שאלה בשקט.
" רואים לך בעיניים, הן אומרות הכל. ככה גם אני הייתי בשנה הראשונה.." הוא אמר והתקרב אליה. היא הרגישה שדמעה מרצדת בעינה, מאיימת ליפול. היא הסתובבה והמשיכה ללכת שלא יראה אותה בוכה.
"את בוכה." הוא אמר.
"אתה מוכן להפסיק?!" היא צעקה.
"להפסיק מה?" הוא שאל בקול רגוע.
"לקרוא אותי!" היא צעקה וכבר לא יכלה לעצור את הדמעות. הן פשוט נשפכו בלי הזהרה. הוא התקרב אליה ואחז בידה.
"ההורים שלי מתו בתאונת דרכים. משאית עם נהג שיכור, מטומטם, התנגשה בהם והרגה אותם במקום. והוא ברח." הוא אמר. היא לחצה את ידו בכוח מזדהה בכאב.
"ההורים שלי..." התחילה נועה להיפתח אך נסגרה מיד ואמרה: "זה לא משנה..." היא השתחררה מאחיזתו והמשיכה ללכת אך הפעם הוא לצידה.
"אני מבין אותך. אני לא הייתי מוכן לדבר על זה." היא הסתכלה בעניו ששידרו משהו מרגיע ומעודד.
היא המשיכה ללכת בשתיקה.
"את טיפוס שתקן." הוא הסתכל עליה. "אבל רואים שלא הייתה ככה בהתחלה" היא המשיכה ללכת. כאילו לא שומעת אותו בכלל.
"אני זוכר את היום ההוא. הם נסעו לקונצרט של אחותי. גם היא הייתה איתם באוטו. היא מה כמה שעות אחריהם בבית החולים. הם הלכו והשאירו אותי לבד. הייתי בן 12. לא הבנתי מה קרה. לא באמת עיכלתי את זה. זה קשה מאוד. אני זוכר כל רגע ורגע. אני זוכר את הבושם של אמא שלי. את העגילים שלה. את השרשרת של אחותי. נועה עדיין שתקה. אבל הדמעות שוב החלו לזרום. היא הצביעה על אחת הדלתות. הוא פתח את הדלת. עידן ישב שם. "חשבתי שאתה מלווה אותה." כשאופיר סובב את מבטו נועה כבר לא הייתה שם.
זהו להפעם.. מקוות שסיקרנו אתכם ושתבואו לבקר שוב ^^
להתראות בפרק הבא..
צוות הכותבות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
