חיים בתוך סיפור
לא סתם עוד בלוג סיפורים.
הבלוג סיפורים |
| 8/2008
פרק 1
שלום.
אנחנו שני וליהי. זה הפרק הראשון בסיפור המשותף שלנו.
אם אתם רוצים לדעת עלינו עוד,
הבלוג של שני הבלוג של ליהי
בהצלחה לסיפור שלנו D:
^^
מסתכלת לימין, מסתכלת לשמאל. מקשיבה לדממה. מסתכלת מעלה, השמיים מתרחקים. מסתכלת מטה, האדמה רק מתקרבת. חיוך מתוק עולה על פניה. היא מאושרת. שמחה. פורשת את ידיה לצדדים ונהנית.
"אאוץ! נועה י'סתומה מה את עושה?!"
"הא?" היא פותחת את עיניה באכזבה, אם רק היה לה את האומץ. אם רק זה היה אמיתי. ברגע זה, הייתה עולה לגג ונפרדת מהעולם. מגיעה אל המוות המתוק שמחכה לה בסוף הקפיצה. לשמחה הזו. האושר מחכה ממש מעבר לפינה. לא מאמינה בגיהנום. בעולם של נועה, אין רוע. גן עדן מחכה ומתקרב בצעדי ענק. כבר אין לה סבלנות. קולות הגיכוח סביבה. המבטין העוינים עם החיוך שפגע בה, הכל רק גרם לה לרצות אותם חזרה. ואז הוא הגיע.
~~~
"אלינור, כפרה, מי הבחור החדש?" שאל שחר בקול עצבני.
"יפיוף אחד, אשכנזי עם עיניים ירוקות, עופר משהו..." הא ענתה לו.
נועה נכנסה לחדר מתעלמת מהקולות מסביב. זה היה חדר אוכל מוזנח ומלא ילדים רועשים שמחכים לתורם היא נעמדה בתור ושמעה את שיחתם של שאר הילדים.
"אומרים שההורים שלו מתו בתאונת דרכים ושלחו אותו לפה..." אמרה אלינור.
"ככה זה, אשכנזים לא יודעים לנהוג!" אמר אבי בהתנשאות.
"מה הקשר?!" שאלה שלי שהייתה בקידמת התור.
"אני לא חושבת שזה נושא שמתאים לצחוק עליו, אבי. הגיע הזמן שתתבגר לא?" שלי הייתה החברה הכי טובה של נועה. יותר נכון, היחידה. היא הייתה גם השותפה שלה בחדר.
"את אשכנזייה, את לא תביני!" אמרה אלינור, כששלי נועצת בה מבט עוין. "הכל אתם רוצים לייפות. לא יודעים לנהוג. זה מה יש."
נועה הגישה את מגשה לטבחית שהעמיסה משו שדמה לעיסה לבנבנה. "דייסה, האוכל המועדף עליי!" לחשה נועה לעצמה בציניות. היא הלכה כשעיניה מושפלות והתיישבה ליד שלי, ואיתם בשולחן חבריה של שלי: אלעד, עידן, ענת, ואפרת.
"חתיך!" אמרה אפרת.
"איך את יודעת?" שאלה אותה שלי.
"חדרתי לחדרים של ההנהלה ומצאתי את התיק שלו, אז לקחתי. ההורים שלו מתו, רשום כאן גם שהוא גאון כזה.
"למי איכפת מזה?, הוא חתיך!" אמרה שלי.
"לא כזה חתיך!" אמר אלעד בקנאה הוא היההחבר של אפרת.
"לא אמרת כלום נועה..." העירה לה שלי.
"זה לא מעניין אותי." היא אמרה ובחשה בעזרת הכף בקערית הדייסה.
"למה את משחקת באוכל! תאכלי! עוד שנייה את נעלמת!" אמר עידו שהיה "הגדול" בחבורה. רק בשנה. בן 16.
"לא רעבה." היא אמרה והניחה את הכף בייאוש.
לפתע דלת הפח נפתחה פנימה נכנס ילד גבוה. שחור שיער ובהיר עיניים. כולם בהו בו כאילו היה עב"ם. הוא סגר את הדלת במבוכה ונעמד במקום. שלי מטבעה קמה ומשכה אותו לשולחנם.
"...וזאת נועה. סיימה את שלי את דבריה בזמן שהגיע שלשלחן. הוא התיישב בדממה.
"אז מי השותף שלך לחדר?" שאלה ענת שניסתה לפתח שיחה.
"עידן גרינברג... נדמה לי." הוא אמר.
"וכבר חשבתי שישאירו לי חדר לבד." אמר עידן.
"אז אני משער שאתה עידן?" הוא שאל ועידן הנהן להסכמה. "פרקתי כבר את הדברים." הוא שיתף.
נועה הביטה במשבצות הריצפה מתעלמת מהשיחה שנערכה ממש לידה.
"שלא תבין לא נכון, נועה לא מתקשרת עם העולם החיצון." אמרה אפרת.
"מצחיק." זרקה נועה לעברה וחזה לרצפות.
"אה! אופיר. קוראים לי אופיר." נזכר ששכח להציג עצמו.
"אנחנו יודעים, אפרת גנבה את התיק שלך מההנהלה." אמרה שלי ודחפה לפיה כף דייסה שהחליקה בגרונה וגרמה לה להחמיץ את פניה.
"טוב, הלכתי לחדר." אמרה נועה ונעמדה, מתכוננת לעזוב את המקום.
"אני אלווה אותך. אני צריך... לשעות משהו.. בחדר... שלי.." אמרה אופיר מבובלבל מעצמו.
"החדר שלך לא קרוב לשלי בכלל. זה מגורים נפרדים." היא אמרה.
"טוב אז אני סתם אלווה אותך..." הוא אמרה והיא החלה ללכת, והוא מדדה מאחוריה עד שהדביק את הקצב שלה.
"את הולכת מהר." הוא רמק.
"אתה הולך לאט." היא אמרה ושניהם שתקו.
"ההורים שלך מתו!" הוא פלט לפתע.
"מה?! " היא שאלה בתדהמה ועצרה.
"זה כתוב על כל הפרצוף שלך!" הוא אמר בלהט. "גם אני הייתי ככה בהתחלה. אצלך זה עוד חדש. חצי שנה גג."
היא שתקה והתחילה ללכת מהר. עירערה עם עצמה, איך יכול להיות שהוא מביט בה בקושי חצי דקה וקורא אותה כמו ספר פתוח? המחשבה הזאת צרבה לה כל כך.
"ההורים שלי מתו לפני שלוש שנים. המשפחה אומנת שלי שלחה אותי לכאן כי עשיתי להם בעיות!" הוא צעק לעברה והלך מאחוריה. "נועה תעצרי שניה!"
אך היא לא עצרה, נכנסה לחדרה וסגרה את בכוח את הדלת שאימה ליפול.
היא נשכבה על המיטה ורגשות מעורבים עלו בה. התמונה של הוריה נשרפים מול עינייה עלתה בה שוב והשאירה אותה משותקת היא חשבה על אחיה הקטן במשפחה אומנת. כאבה לה המחשבה שהוא גדל בשמפחה אחרת, אבל היא העיפה את המחשבה הזאת כי היא צרמה לה מדיי.
דפיקה נשמעה בדלת ולאחריה היא נפתחה.
"סביר להניח שאת לא רוצה לדבר איתי אבל אני לא יודע איך חוזרים מפה לחדר שלי. את יכולה לקחת אותי לשם, בשתיקה?" הוא שאל בקול מתחנף.
היא נעמדה והתחילה ללכת, והוא אחריה. "אני משער שזה כן..." הוא לחש לעצמו. הם הלכו ככה מטרים ספורים עד שנועה נעצרה במקומה. הוא נעצר גם.
"איך ידעת?" היא שאלה בשקט.
" רואים לך בעיניים, הן אומרות הכל. ככה גם אני הייתי בשנה הראשונה.." הוא אמר והתקרב אליה. היא הרגישה שדמעה מרצדת בעינה, מאיימת ליפול. היא הסתובבה והמשיכה ללכת שלא יראה אותה בוכה.
"את בוכה." הוא אמר.
"אתה מוכן להפסיק?!" היא צעקה.
"להפסיק מה?" הוא שאל בקול רגוע.
"לקרוא אותי!" היא צעקה וכבר לא יכלה לעצור את הדמעות. הן פשוט נשפכו בלי הזהרה. הוא התקרב אליה ואחז בידה.
"ההורים שלי מתו בתאונת דרכים. משאית עם נהג שיכור, מטומטם, התנגשה בהם והרגה אותם במקום. והוא ברח." הוא אמר. היא לחצה את ידו בכוח מזדהה בכאב.
"ההורים שלי..." התחילה נועה להיפתח אך נסגרה מיד ואמרה: "זה לא משנה..." היא השתחררה מאחיזתו והמשיכה ללכת אך הפעם הוא לצידה.
"אני מבין אותך. אני לא הייתי מוכן לדבר על זה." היא הסתכלה בעניו ששידרו משהו מרגיע ומעודד.
היא המשיכה ללכת בשתיקה.
"את טיפוס שתקן." הוא הסתכל עליה. "אבל רואים שלא הייתה ככה בהתחלה" היא המשיכה ללכת. כאילו לא שומעת אותו בכלל.
"אני זוכר את היום ההוא. הם נסעו לקונצרט של אחותי. גם היא הייתה איתם באוטו. היא מה כמה שעות אחריהם בבית החולים. הם הלכו והשאירו אותי לבד. הייתי בן 12. לא הבנתי מה קרה. לא באמת עיכלתי את זה. זה קשה מאוד. אני זוכר כל רגע ורגע. אני זוכר את הבושם של אמא שלי. את העגילים שלה. את השרשרת של אחותי. נועה עדיין שתקה. אבל הדמעות שוב החלו לזרום. היא הצביעה על אחת הדלתות. הוא פתח את הדלת. עידן ישב שם. "חשבתי שאתה מלווה אותה." כשאופיר סובב את מבטו נועה כבר לא הייתה שם.
זהו להפעם.. מקוות שסיקרנו אתכם ושתבואו לבקר שוב ^^
להתראות בפרק הבא..
צוות הכותבות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
