חיים בתוך סיפור
לא סתם עוד בלוג סיפורים.
הבלוג סיפורים |
| 8/2008
 פרק 2
לפני שנתחיל את הפרק,
רצינו להודות מקרב לב למאיקה, לילדה שעיצבה לנו את הבלוג,
D:
תודה רבה רבה רבה לך
תבורכי :)
ממש עשית לנו את היום!
והעיצוב ממש ממש יפה!!
תודה תודה תודה D:
שנתחיל?
יום חדש. הכל רענן. נועה, כדרכה תמיד מתעוררת בשש ו"נעלמת". יוצאת לטיול ארוך . היא אומרת שהיא יוצאת בשביל לחשוב. שלי תמיד לא הבינה אותה. שלי העדיפה להישאר במיטה לחשוב. או יותר נכון לישון עד הרגע האחרון כדי שתוכל לאחר "כמו שצריך". שלי הייתה ילדה הרבה יותר שמחה מנועה, אבל זה לא מנע ממנה להתחבר אליה, וביום הראשון שנועה דרכה בפנימייה שלי דאגה לה. היא הייתה היחידה שבעצם ידעה על הוריה של נועה. טוב, חוץ מאופיר. לכל השאר הסיבה לכך שנועה שם הייתה לא ברורה.
שלי הייתה בפנימייה כי ההורים שלה שלחו אותה. אם נצטט את הוריה זה בגלל ש"לילדה אין גבולות!!!"
"אוקיי שמעי משהו!" הפתיע עידן את נועה.
"מה אתה עושה ער בשעה כזאת?!" שאלה אותו נועה.
"מה זה משנה? רציתי להגיד לך שכל הלילה השותף החדש שלי תיחקר אותי עלייך!"
מה-זה?! הבנאדם חושב שאני חולת סרטן השד ושהוא המדריכה שכבר חוותה את זה!" היא צעקה.
"מה?" שאל אותה עידן.
"לא משנה..."
"טוב.. תגידי...שלי התעוררה כבר?" הוא תחקר בהתעניינות.
"לא. נראה לך?! בשעה כזאת? היא מנצלת את כל רגעי השנה שלה... אתה מחזיק פרח ביד?"
"לא.. לא!"הוא אמר ושם את ידו מאחורי גבו. "ביי" הוא אמר והלך לכיוון מגורי הבנות.
עבור זמן מה סיימה נועה את טיולה וחזרה לחדרה.החליפה את הבגדים לקאת יום הלימודים. שלי כבר הייתה לבושה ושתיהן עמדו לצאת.
"זה פרח על השולחן?" שאלה נועה כאשר הבחינה בפרח האדום.
"תצאי, תצאי!" אמרה שלי ודחפה אותה מהחדר.
שיעור היסטוריה. "המאה ה-19" אומרת רותי וכותבת את צמד המילים על הלוח בעצבים. נועה יושבת בכיתה, ומנסה להקשיב כשהיא רואה את אופיר מהצד נועץ בה מבטים. היא משתדלת מאוד שלא להחזיר לו מבט. פתאום נכנסים לכיתה חבורה של אנשים. "כשהנוער העובד והלומד במתח כולם בשטח!" מכריז אחד ומהרגע הזה הופך שיעור היסוריה המשעמם לשיעור חברה מעניין ומפעיל.
נועה ממשיכ לנסות ולהתעלם. זה קשה. הוא לא מרפה. עכשיו היא מסתכלת על שלי. היא שמחה עד הגג. עידן עשה לה את היום. היא מרוכזת בתקרה, כנראה מדמיינת את עדין. החשבה על זה מזכירה לה את עידן עצמו, העובדה שגם הוא משכים בבוקר לטיול. וזה שהסתיר ממנה את הפרח. וגם את זה שאופיר תיחקר אותו עליה כל הלילה. ושוב הכל חוזר לאופיר שעדיין נועץ בה מבט נוקב ומחכה שתחזיר לו אחד.
"פססט, נועה..." לוחשת שלי ומעבירה לה פתק. נועה פותחת את הפתק ומגלה שהוא מאופיר:את בחורה קשוחה. יש לך הרבה כוח רצון. אי רק רוצה מבט מחויך אחד. לא יותר מידי!" נועה מותחת קו על הכתוב וכותבת: "אתה מוכן להפסיק לעשות את זה?!" מקפלת את הנייר ומחזירה לשלי, כדי שתעביר את זה ליעד, לאופיר. והנה לאחר פחות מ-3 דקות חוזק הפתק. "טוב, מה את אומרת נשב אחרי זה ביחד בחדר אוכל?"
"לא מרפה! "היא חשבה לעצמה וכתבה בגודל: "לא!!!" והחזירה את הפתק. והנה הוא שוב מגיע. "אז חיוך אחד וזהו!"
נועה הרימה את ראשה, חייכה אליו חיוך מאולץ וזרקה את הפתק. שלי הרימה את הפתק, קראה את הכל, עשתה פרצוף, וזרקה את זה על הפנים של נועה.
"את גרועה בזה!!" היא לחשה לך.
"מה את רוצה?!"
"בואי איתי לשירותים."
השתיים הצליו להתגנב לשירותים ודיברו.
"למה הכונה?"שאלה נועה.
"מה זאת אומרת 'למה הכוונה'?! מה את צוחקת עליי?! את לא מבינה שאופיר מעוניין בך?! מה הבעיה שלך?!"
"אבל אני לא מעוניינת בו! מה?! לי אין צד בעיניין?!"
"עזבי. אין לך שום רגש."
ביציאה מהשירותים פגשו השתיים את רותי. המורה.
"אז זה מה שאתן עושות הא?" וככה הן קיבלו ריתוק. שלי התבאסה מאוד. היא תיכננה לבלות את אחר הצהריים שלה בדרך שונה לגמרי.
"יופי שלי! באמת יופי!" רטנה נועה.
"מה, זאת אשמתי?!" התגוננה שלי.
"לא, אני גררתי את עצמי לשירותים!"
"בסדר.. בסדר.."
הריתוק התמשך מ-4 עד 7. כמובן שאבי היה בריתוק, כי הוא לא יכל לבור יום בלי לדפוק למישהו מכות. הריתוק היה כמו החדר השני שלו.
"אני לא מבינה מה הבעיה." אמרה שלי לנועה.
"על מה את מדברת?" שאלה נועה בחוסר הבנה.
"הוא חתיך! מאוד! יאללה! הוא גם רוצה. הוא מתחיל איתך בלי סוף!"שלי כבר כמעט צעקה.
"הוא לא מעוניין בי כחברה. הוא חושב שאני מקרה סעד או משהו!"
"בלבלי אותו אל תעשי לו חשבון, בלבלי אותו עד שלו יוכל לישון..." שר אבי בקולו המזוויע.
"איזה מקרה סעד על מה את מדברת?" שאלה שלי.
"בלבלי אותו כמו שבילבלת אותי..." המשיך אבי
"לא משנה! את לא מבינה כלום..." אמרה נועה.
"בלבלי אותו בלבלי!!!!!!!!!!!" שר בצעקות אבי
"שתוק!!" צעקה שלי בעצבים מרובים.
"יש לי רעיון. אולי את תתעסקי בחיים שלך וני בלי. מה את אומרת?!"
"אבל נועה.. אני מנסה לעזור לך. אני בחיים לא אעשה משהו שיזיק לך. לפחות לא בכוונה."
נועה לא הגיבה. המשיכה בשתיקה האופיינית לה.
"זה נוח לא? פשוט לשתוק. זה נוח לך."
"מה את רוצה?!"
"אולי שתתקשרי עם העולם! אופיר רק נחמד אלייך ואת כל הזמן דוחה אותו! תני לו צ'אנס!"
"לא-רוצה! לא רוצה שעוד פעם יגרום לי לבכות! טוב לך?!"
"לבכות? הוא גרם לך לבכות?!" שלי הייתה המומה."מתי?!"
"אתמול בלילה. עכשיו תעזבי אותי " אמרה נועה ושתיהן שתקו במהלך כל הריתוק.
לאחר הריתוק הלכה שלי במהירות לחדרו של עידן ודפקה בעצבנות על הדלת. עדין פתח את הדלת בשמחה.
"שלי!" הוא אמר בקול מתחנף אך היא דחפה אותו הצידה, נכנסה לחדר והחלה להכות את אופיר ששכב על מיטתו.
"מה את עושה?!" שאל אופיר שניסה להדוף אותה.
"אתה גרמת לה לבכות! מה עשית לה?! ואני גוננתי עליך! אידיוט!" היא צעקה.
"שלי אולי תירגעי?" אמר עידן וניסה לעצור אותה.
"אתה יודע כמה היא רשיה ורואים את זה עליה! מה אמרת?!"
"הוא יודע?" שאל אופיר והתסל על עידן.
"לא. אף אחד לא יודע." אמרה וגם הי הסתכלה על עידן.
"טוב הבנתי! אני בשירותים!"
"אז מה אמרת לה?!" אמרה שלי ודחפה את אופיר.
"את האמת זה הכל! הצבתי בפניה מראה ואז סיפרתי לה את הסיפור שלי!"
"אתה לא מתבייש?! אתה לא מכיר את נועה. וגם מי שלא מכיר אותה, לא זורק לה דבר כזה בפרצוף! מה חשבת?!"
"לא התכוונתי. לא רציתי לפגוע בה. רציתי לתתת לה לדעת שיש כאן עוד מישהו שחווה את מה שהיא חוותה ושהיא תוכל לפנות אליו לעזרה."
"אהההה עכשיו אני מבין את הקטע עם סרטן השד!" נשמע  קולו של עידן מבעד לדלת השירותים.
שלי פתחה את הדלת.
"אתה מקשיב לנו!"
"מה את פותחת את הדלת?!"
"אתה עומד!"
"אז מה?! יכולתי לעשות משהו אחר."
"רגע, על איזה סרטן השד מדובר?" שאל אופיר
"לנועה יש סרטן השד." הוא הסביר
"איזה סרטן השד בראש שלך?!" אמרה שלי
"היא אמרה בפירוש שאופיר הוא המדריכה שכבר עברה את זה." הוא אמר.
"את מה?" שאל אופיר
"את סרטן השד!" הוא צעק
"אתה יותר מטומטם ממה שחשבתי" אמרה שלי ונתנה לעידן מכה על הגב. "זאת הייתה מטפורה!"
"רגע, אני הייתי סרטן השד?" שאל אופיר.
"אתה היית המדריכה! בואנה שני סתומים. למה אני בכלל מנסה להסביר?!" אמרה שלי והלכה.
נועה ישבה לבד בחדר. לפתע נשמעה דפיקה.
"פתוח..." היא אמרה.
"אז אני מבין שאני המדריכה..." אמר אופיר שעמד בפתח
"אז אני מבינה שדיברת עם עידן."
"למה את לא מדברת איתי בעצם? רק שאני אדע."
"כי אתה מרחם עליי"
"לא אני לא. אני פשוט מנסה לעזור."
"רק הגעת ואתה כבר מנסה לתקן הכל! לא צריכה את העזרה שלך! אני לא מקרה סעד!" היא אמרה.
"כן, ואת גם לא חולת סרטן... יודעת מה? לא מדברים יותר על זה, אני רק רוצה להיות ידיד שלך, מסכימה?"
"סוג של..." היא אמרה יותר בנחת
"יופי! אפשר חיבוק?" הוא שאל
"תרגיע." היא אמרה והראתה לו את הדלת במעין רמיזה
"חכי, חכי, יבוא יום ואחבק אותך!" הוא אמר ויצא מהחדר.
נועה חייכה לעצמה.
אהה זה היה ארוך.
XD
מקוות שנהנתם ושתבואו לבקר שוב.
יאללה ביי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
