שיעור הסטוריה, כוס אמק. איזו דרך לפתוח את השנה.
השיעור האינסופי נגמר. המורה דיברה במשך שעה וחצי על העלייה הראשונה. מישהו צריך להסביר לה שהעלייה היחידה שמעניינת אותי זו העלייה במדרגות לבית שלי בדרך לתפוס קצת שינה לפני הלילה. אני יוצא החוצה לסיגריה, זין על המורה הדפוקה הזו עם החפירות שלה. מוצא איזו פינה שלפי הכמות העצומה של בדלים על הרצפה שימשה כנראה את כל האקסטרני המעפן הזה, כולל המנהל והשרת. מדליק ולוקח שאכטה, נרגע קצת. אין כמו השאכטה הראשונה אחרי שיעור חופר.
כוס אמק, מישהו מתקרב, רק שזה לא יהיה המנהל או משהו, אין לי כוח לחרא הזה על היום הראשון. אה, לא, היא מחזיקה סיגריה ביד, זו בטח תלמידה. אני נרגע. אבל... רגע, זו לא - "אורטל? מה את עושה פה?"
אורטל למדה איתי בשכבה איזה 5 שנים או משהו כזה, מכיתה ז'. לא ממש יצא לי לדבר איתה מתישהו, אבל תמיד זכרתי אותה בתור פרחה מטומטמת שרק בקטע של לעשות שטויות. נראית די טוב, תכ'לס. לא הסגנון שלי אבל בסדר. לא שהייתי נוגע בה.
"שחר! אתה לומד כאן?" היא שואלת בחיוך של היכרות. כנראה שגם היא לא מכירה פה אף אחד עדיין.
"לא, האמת שסתם קפצתי לביקור," אני מחזיר, מחייך גם כן. תכ'לס נחמד שיש מישהו מוכר בתוך כל הימבה פרצופי קופים שמקיף אותי.
"אז איך הגעת לפה בכלל? אתה לא אמור להיות גאון או משהו?"
איכשהו זה תמיד מגיע לזה - סיפורים שרצים עליי עוד מהיסודי, כשילדים היו רודפים אחריי במסדרון ושואלים אותי מה זה DNA. "אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין גאונות ובין הצלחה בבתי ספר. ההיפך, אם כבר."
היא צוחקת ושואלת אותי, "כמו ניב יצחקי, זוכר?" ושנינו צוחקים. ניב יצחקי היה אחד החנונים הרציניים בשכבה, שידע בדיוק מה שכתוב בספרי לימוד - וזהו. היינו צוחקים עליו שכשהמורה שואלת אותו מה שלומו הוא עונה שזה לא בחומר.
"למה את הולכת רחוק? הבית ספר הדפוק הזה היה מלא בשקרנים, גנבים, רמאים, נרקומנים, ואני מדבר כרגע רק על המורים."
"דע לך..." היא אומרת בקול מורתי לאללה וקורעת את שנינו מצחוק. זה היה המשפט הקבוע של הרכזת שלנו כל פעם שהיא רצתה להיות מפחידה.
וואלה, מבינה עניין, הבחורה. סבבה שיש לי עם מי להריץ דאחקות על הבית ספר הישן - כוס אמק ערס. צלצול. אני מכבה את הסיגריה וקם.
"וואלה אין לי כוח לשיעור עכשיו. מה את לומדת?"
"אה... תן לי לבדוק שנייה." היא מפשפשת בתיק שלה. ברוך שלא עשני אישה - תיק של בחורה זה קסם, זה חור שחור. מדהים איך הן מצליחות לדחוס כל כך הרבה לתיק כל כך קטן. מוציאה איזה דף מצ'וקמק, בודקת – "אה, נראה לי מתמטיקה."
"אה, וואלה, גם לי. כמה יחידות את?"
"שלוש, ואני לומדת עם איזו מניה, רוסיה בטח. עם מי אתה?"
"צחוקים, גם אני איתה. זזים?"
"יאללה."
הולכים לכיתה. אולי היום הזה לא היה בזבוז אחרי הכל.
"בוקררר טוב, תלמידייים!" כן, היא רוסיה, ולא רק רוסיה אלא בת מאתיים. אני יושב בשורה האחרונה ורואה את השפם שלה עד לכאן.
אורטל, שהתיישבה בשולחן לידי, שולחת לי חיוך משועשע. אני מחזיר חיוך ומתחיל להסתכל מסביב. אלוהים יודע איזה סלעים הפכו כדי למצוא את האנשים שיושבים מסביבי. כולם נראים כמעט אותו דבר: חולצה של אדידאס, נעליים של נייקי, כובע של בילבונג... או, אם הם רוצים לגוון קצת, אז הנעליים של אדידאס, החולצה של בילבונג והכובע של נייקי. אף פעם לא הבנתי למה אנשים הולכים עם פרסומות במקום בגדים.
"היאם נייילמאד מאתימאטיקה!" מניה מצהירה, במבטא רוסי מאושר. באמא שלך? חשבתי שפה זה שיעור סריגה יוצרת. "כוללם ליפתואח ספרררר בעמוווווד 106, בבבבבקשה."
כל הזין בשלוש יחידות. טריגו על היום הראשון. די כבר, אין לי זין לסינוסים. אני מתחיל להיות עייף, ועברה כולה רבע שעה. יאללה, נתגבר. עוד חצי שעה זה נגמר.
פתאום איזה גופניק רוסי שנראה כאילו הוא עוד שנייה הולך לשלוף אלת בייסבול מהחולצה מצביע ושואל משהו. שאלה די טיפשית, האמת, אבל פחד אלוהים לזלזל בדבר כזה. הוא נראה כמו גורילה בלונדינית עם טריינינג של פומה.
"טנגנס של זווייייית חלקי זווייייית שווה איייייקס," מניה מסבירה, ואז מקשקשת משהו ברוסית. הבבון הבלונדי מהנהן. נראה לי שהם מכירים עוד ממוסקבה או משהו כזה.
השיעור ממשיך, והחישובים בראש שלי עוברים מטריגונומטריה לאנאליזה שימושית, למשל: הולך רגל מסיים שיעור, כמה זמן ייקח לו להגיע הביתה למזגן? או, צלצול. מזל. עוד שנייה הייתי דופק את הראש בשולחן כדי להישאר ער.
אני רואה את אורטל בדרך החוצה, היא מנופפת ואני מתקרב. "בוא'נה, המורה הזאתי הרגה אותי. איזה חפירות!" היא מסיימת את המשפט כמעט בצעקה, מה שגורם לי לגחך.
"ספרי לי על זה, אני עוד שנייה נרדם לה על הקוסינוס."
"יאללה, זזתי הביתה. נראה אותך מחר?"
"בכיף." חיבוק של פרידה - זה ריטואל הכרחי באותה מידה שזה סתם כיף - ואני מתחיל ללכת בכיוון הבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
