עוד חודש מתחיל הקיץ ומייק כבר התחיל להתכונן אליו, הוציא את המחברת מהתיק שלו והתחיל לכתוב, מזמן הוא ניסה לעשות רשימה של כל הדברים שצריך להספיק לסיים בקיץ. בין הדברים הראשונים שרשם היו סוף הפרוייקט והכי חשוב קניית מחשב חדש, כי שלו נראה ממש כמו גרוטאה.מייק קיבל אותו לחג מולד בגיל 8, הוא היה נזכר בתקופה הזאת לפעמים.

"אח .. הזמנים הטובים."

משפחתו של מייק, היו אנשים מכובדים בעיר הקטנה הזאת, איך שהוא נהג לקרא למנהטן. סבא שלו היה מנהל בנק, הוא היה אחד מהאנשים האלה שמעוררים חרדה. כל חיו, שהיו קצרים בניגוד לזה שהיה ממש בריא, אמרו לו שהוא יכל להיות מנהיג מעולה. סבתא שלו הייתה בעלת מאפייה. המאפייה הראשונה בעיר, לכן כמעט כולם הכירו אותה, כל סוגי העוגות שלה ממש כבשו את מנהטן. אך בשנים האחרונות של חייה היא הייתה די בודדה, ויקטוריה, אמו של מייק כמעט ולא ביקרה אותה, גם לא אחותה אלן ועם הזמן היא פשוט נשכחה. מייק התעניין כמה פעמים מה קרה אבל אמו לא הסכימה לספר ,לבסוף הוא התייאש והפסיק עם השאלות. אביו, מרק, היה הנשיא אבל משום מה מייק התבייש בעבודתו. סביר להניח שלכל ילד שגדל בסביבה של אנשים כאלה אמורים להיות כל הדברים שירצה, אולי אפילו חתיכת ירח מוגשת על צלחת זהב. במקרה של מייק הכל הולך אחרת. עד גיל 13 החיים לא הפסיקו להפתיע אותו, יום אחד ערמה של מתנות, יום אחר טיול מאורגן לחו''ל וככה לאורך כל השנים האלה, במילה אחרת, החיים היו חלום. ואז לפתע הכל התהפך, ויקטוריה, או איך שמייק קרא לה, ויקו, החליטה פתאום שמייק מספיק גדול בשביל להתחיל את השלב הזה של החיים וללמוד לשרוד לבד.

הוא התחיל מעבודות קטנות כדי לאסוף כסף לכל מה ששאף לו, משום שהוריו לא נתנו לו פרוטה.

הכל התחיל מעבודה דרך האינטרנט, כל המשכורת הלכה למשחקי מחשב חדשים, כי זה כל מה שעניין אותו אז. שנתיים אחרי, עמד מאחורי הקופה בפיצריה ידועה ודי קטנה שהתמקמה בסמוך לבית שלו ועכשיו הוא משמח את כל העיר בפיצה חמה. מייק לא היה מרוצה מהעבודה, ייתכן אפילו שהוא לא סבל לעבוד שם, להיות שם בכללי. למעשה, מי היה רוצה להתאמץ כל כך הרבה ולקבל משכורת כל כך קטנה. הוא הבין שהכל בחיים מאוד קשה להשגה, והתחיל להעריך כל גרוש. אחרי כיתה י' התחיל לאסוף כסף לקולג', הוא עבד בלי הפסקה, בקיץ עבד בכמה מקומות, ולא ניצל את הקיץ למען הנאה כמו כל החברים שלו.

"היי מה אתה עושה שם?"קול זכרי נשמע בשולחן מאחורי. זה היה סקוט, השותף של מייק בפרוייקט וגם חבר קרוב. כרגיל הוא עסק בשטויות, הוא הביט במייק דרך הקשית וצעק "מייק סתכל אני יכול לראות אותך דרך הקשית!" צחק וזרק אותה לצד. סקוט היה בין הבנים הכי מקובלים בקולג', לא משנה כמה שטויות יצאו מהפה שלו, חסרי כל היגיון וטאקט, הוא תמיד היה טובע במספרי טלפון של הבנות המבוגרות וגם צעירות יותר לא חסר בזיכרון שלו בסלולרי, המראה שלו היה פיצוי על איך שהתנהג. מייק לא הבין למה הוא עדיין בודד, הוא הרי יכול לקבל כל בחורה שרוצה, רק צריך לשלוח אליה מבט. התשובה של מייק תמיד הייתה "אני מחפש ..." ואחריה הוא היה מעביר נושא.

בדיוק זה משך את מייק לסביבתו, הם מכירים רק חודשיים, כלומר אישית, ובחודשיים האלה מייק הבין שמראה באמת יכול להטעות.סקוט הגיע בתחילת השנה, והפעם הראשונה שמייק ראה אותו השאירה בראשו מחשבה שהוא כמו ספר עם מעטפה מושכת ועלילה לא מעניינת במיוחד. ביום שני אחד, דעתו של מייק השתנתה לגמרי וסקוט נהפך לחבר הכי טוב, חבר מיוחד שמבין אותו אפילו לפני שייסיים משפט, שעוזר לו ומקשיב.

הכל קרה בזכות המורה לכימיה, הוא נכנס לכיתה ואמר " היום נערוך ניסוי, בזוגות" כל הילדים התחילו לפטפט ביניהם וכל מיני ניחושים עלו לאוויר. למייק לא היה אכפת עם מי הוא יהיה אבל התאכזב כשהמורה החליט שסקוט יהיה איתו. למרות שאחר כך הודה למורה שקירב אותם, הוא הבין שספונג', כינוי שהמציא לו במהלך הניסוי, הוא לא סתם בן אדם.

"הא סקוט? לא ראיתי אותך בתחילת השיעור" מייק הופתע והסתובב לאחור. המורה למטמתיקה לא שמה לב והמשיכה לרשום תרגילים מסובכים על הלוח.

"איחרתי קצת.., שוב המעטפות האלה של אמא, לא יודע מה היא זוממת שם, בזמן האחרון יש לה יותר מידי סודות." הוא אמר ועבר בשקט לשבת בשולחן של מייק.

"מעטפה? נשמע חשוד, לא הצצת אפילו?" הוא שאל והעתיק את התאריך מהלוח.

"לא, אני לא רוצה לדחוף את האף לעסקים שלא שלי, יש לי מספיק בעיות. אז מה אתה כותב שם? תביא להעיף מבט." הוא לחש כי המורה בדיוק הסתובבה.

מייק העביר לו את הדף.

"מייק, מה אתה עושה שם?" המורה שאלה והתקרבה לשולחן שלהם.

"אני מסביר לסקוט איך פותרים גברת קנדל." בכל שיעור זה מה שהוא ענה.

"מעניין, אז אולי בוא ותסביר לכולנו, וגם סקוט יבין?" לא פלא שהיא לימדה אותו כבר שנתיים.

מייק קם והתקדם ללוח. הוא לא הצליח אפילו להתחיל לפתור, הצלצול להפסקה הפריע לו.

הם הלכו לכיוון הקפיטריה. "תקשיב, קראתי את מה שכתבת, אני מצטער אבל אני לא חושב שנסיים את הפרוייקט בקיץ, כי אני נוסע עם ההורים לספרד." אמר מייק והחזיר לו את הדף.

מייק לא ידע אם לשמוח בשביל החבר או לעשות פרצוף חמוץ הרי בשניה אחת הוא הרס את כל הארמון קלפים שהם בנו.

"תהנה.." הוא החליט ללכת על התגובה האדישה יותר ולהראות לו שבלעדיו החיים נמשכים, ואז הגביר את קצב ההליכה.

"חכה נו , אני באמת מצטער, אבא שלי אמר לי רק אתמול ואני ניסיתי להתנגד אבל הוא התחיל לאיים שיעיף אותי מהבית. אתה לא מאמין לי ? אתה הרי יודע שספרד זה לא בשבילי, מה יש לי לעשות שם? ספרדיות לא בטעם שלי" גחך.

מייק החליט לסלוח לו ולקחת את זה יותר בקלות, הוא נעצר.

"בסדר, לא נורא נסיים אחרי הקיץ, לא יקרה כלום." הוא אמר ושם את ידו על הכתף של ספונג'.

"הפרוייקט באמת חשוב לי ואני שמח שתחכה לי. " הוא חייך והם התקדמו לקפיטריה.

סקוט התיישב ואמר "אתה תלך לקנות? אם אתה רוצה אני יכול.."

"אני אלך, מה אתה רוצה? כמו תמיד? "

"אכן" הוא ענה והביא לו כסף.

התור היה ארוך וסקוט בנתיים הוציא את הסלולרי והתחיל לטקטק סמס.

אחרי שמייק קנה שני משולשי פיצה עם תירס ושתי בקבוקי פנטה חזר לשבת.

"מה אתה כותב שם? " מייק שאל בסקרנות ונגס את המשולש פיצה.

"כל דבר אתה צריך לדעת הא.., סתם אני שואל את מרי מה היא עושה היום." הוא ענה והניח את המכשיר על השולחן.

"מרי? זאת שלומדת איתנו פיזיקה? ג'ינג'ית נמוכה עם נמשים?" מייק תמיד חשב שיש לו טעם מוזר, אבל עם מרי הוא הגזים.

"כן כן, אנחנו ידידים זה הכל, טוב עזוב את זה, אתה בא היום?" סקוט שאל אותו ואז שם לב שהוא בכלל לא מקשיב לו.

מבטו של מייק התרכז בנקודה אחת והוא אפילו לא מצמץ.

ספונג' העביר את ידו מול פניו ושאל "מייק? מה קרה? על מה אתה מסתכל?