לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  מה חדש? כותבת...

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2013

פרק 12


היי אהובות,

אני קוראת את כל התגובות.

אני כרגע פחות זמינה במייל, כשאחזור לכתוב ממחשב קבוע מבטיחה לעדכן :)

תודה רבה על התמיכה. אשמח לקרוא יותר, זה ממש עושה חשק לכתוב ומעלה חיוך. מתנצלת שאני לא מחזירה תשובות, אני כותבת כל פעם קצת ממחשבים שונים ולא בא לי לבזבז על זה זמן.


pink floyd - wish you were here

כשיש (****)

(השיר מתחיל ב00:19)

אוהבת אתכן!



פרק שנים עשר


"תעודה" חייל ביקש בעלייה לאוטובוס עם טון אדיש.

הושטתי לו בבלבול את תעודת הזהות שלי ועליתי. התיישבתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי והצצתי מעבר לחלון. שומעת ברקע כל מיני בנות מדברות בהיסוס ורואה את ההורים שלי ואת מקצת החברים שעדיין לא התגייסו מנופפים לי לשלום.

נופפתי חזרה ולקחתי נשימה עמוקה, סקרנית ודי פחדנית לקראת הפרק הבא בחיי.



שכבתי במיטה בחדר החדש והמוכר וניסיתי להירדם, לא מפסיקה להריץ בראש את היום הארוך שעבר עליי. ראיתי סרטים על הצבא ושמעתי חוויות של אנשים שכבר התגייסו, אבל בחיים לא האמנתי שככה זה ירגיש. שבבת אחת פשוט יפילו עליי את היום הכי ארוך שאי פעם עברתי ופשוט לא יהיה לי שום דבר לעשות נגד זה. 

מהבקום לקחו אותנו לשרשרת החיול. חיסונים, שאלונים, צילומים...כל כך הרבה רעשים מהוססים ובנות מפוחדות שכבר לא הצלחתי להבין מה זה אומר שהצטרפתי לצבא. וכשחילקו את המדים...החיילת בתא פשוט התעלמה מהתחינות שלי ואמרה שאין מה לעשות, ובסופו של דבר נתקעתי עם זוג מדי א' שפשוט ענקיים עליי. התחת שלי נראה כמו כדור פוטבול בגלל השפיצים האלה שיוצאים לי מצד הישבן כשאני הולכת, כי מאיזושהי סיבה לא ברור המתפרה הצבאית פשוט דפקה שם מטר בד מיותר. הצווארון מכוער לי והמדים מעקצצים על העור. 

והמפקדות בקורס...יואו, המפקדות בקורס.

הן כל הזמן רציניות ובאמת שלקחו לי כמה דקות כדי להבין שהן לא צוחקות, ובאיזשהו קטע אני באמת אמורה להבין מה הן אומרות. הן מדברות כל כך מהר, והבסיס כל כך מכוער, והבנות כאלה מוזרות ומה אני בכלל קשורה לצבא???


כל המחשבות האלה פשוט לא נתנו לי להירדם. כל הזמן רק ניסיתי להבין מה עבר עליי היום. אני לא חושבת שאני אתחבר למישהי מהבנות בקורס. הן מוזרות כאלה ואני לא מוצאת איתן שום מכנה משותף. מעבר לזה שפשוט בא לי את החבורה שלי מהבית שם. בא לי שיהיו צחוקים כמו בבית ספר. להתייחס למפקדות האלה כמו שהתייחסנו למורים.

באמצע המחשבות על היום הבא ועל הגעגועים לבית הרגשתי דמעות על הלחיים. ניסיתי לבכות בשקט כדי לא להעיר אף אחת בחדר הענק (8 מיטות!!!), שזה רק גרם לי להיות יותר עצובה כי ריחמתי על עצמי שאני אפילו לא יכולה לבכות בשקט. אחרי רבע שעה של דמעות לכרית הזכרתי לעצמי שאני צריכה להיות חזקה יותר ונרדמתי, חולמת כל הלילה על הלילה ההוא במנהטן. הלילה שעשה לי את כל הצלקות.


"טירונות ת"ש אש, בוקר טוב!" המפקדת הבלונדינית צרחה על הבוקר. השעה 6:35, קור אימים שאני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר גורם לכל הגוף שלי לרעוד ומיתרי הקול שלי עדיין לא מסוגלים להוציא ציוץ בתנאים האלה.

כל הבנות ענו לה בצרחות והיא התחילה להקריא לנו לו"ז להמשך היום שמכיל כל כך הרבה פעילויות עד שבאמת לא הצלחתי להאמין שנספיק לעשות הכל היום. היא דיברה כמה דקות ואז נשלחנו לחדרים שלנו למסדר בוקר. לא הצלחתי למצוא את עצמי בין כל הבנות. הרגשתי כל כך שונה ומוזרה בגלל שכולן צוחקות כל הזמן ורק אני לא באמת נהנית. פתאום לא הבנתי למה אני צריכה להיות בצבא, למה עליתי לארץ, ובעיקר...למה אני עושה את זה לעצמי?

לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי לנקות את החדר יחד עם כולן, שומעת את כל הבדיחות המתלהבות שלהן ומעלה על פניי חיוך מנומס ולא מחייב. 


הפסקת הצהריים הגיעה ב-11:45. נכנסנו לחדר האוכל ולכשסיימנו לאכול קיבלנו 25 דקות בקק"לים. הייתי כל כך עייפה והמומה עד שפשוט התיישבתי על השולחן היחידי שהיה ריק והדלקתי סיגריה, מרגישה את דפיקות הלב המהירות האלה שיש לי לפני שאני מתחילה לבכות. "אפשר לשבת?" מישהי מהקורס שעדיין לא תפסתי את השם שלה חייכה אליי. קראתי במהירות את תג השם שהוצמד לחולצת המדים שלה וחייכתי. בר לוסקי.

היא הדליקה סיגריה ושתינו ישבנו ושתקנו. היה משהו נוח בשתיקה הזאת. עד עכשיו כל הבנות תמיד ניסו לדבר איתי בכל הזדמנות והתגעגעתי להרגשה הזאת שהכל סבבה גם אם שותקים. להפחתת הלחץ. הוצאתי את האייפון מהתיק וראיתי כמה הודעות חדשות.

'אחותי, איך את? אני מתגעגעת בטירוף..תתקשרי!' מלוטם.

'ליזה, מה שלומך? איך עובר היום?' מאמא.

'ליז' אהובה, אנחנו מתגעגעים אלייך! את באה לארוחה בשישי?' מאפי.

קראתי את ההודעה משרון כשפתאום קפצה לי הודעה מאביתר. 'בייב? איך המצב רוח? יותר טוב?'

'אני רוצה לחזור הביתה...מתגעגעת לבית שלי ולחברים שלי ולמקלחת שלי ובעיקר אליך' 

'חייב לחזור,נדבר בלילה,אוהבאותך' ענה במהירות והוא כבר לא היה מחובר.

נאנחתי והרמתי את המבט לבר. "כיף לך?" שאלה.

"מה, פה? בצבא?"

"כן"

"לא" צחקתי והדלקתי עוד סיגריה, "אני בעיקר עסוקה בלרחם על עצמי" הודיתי.

"וואי, איזה תיאור מושלם" היא צחקה אחריי, "וזה נראה כאילו שכולן פה כאלה מאושרות. חרא לי. בא לי לישון ולהתקלח בחדר שלי"

"זה בול מה שסימסתי עכשיו לחבר שלי" חייכתי בהזדהות.

"אני לא מבינה למה הן כל כך מאושרות. מה כל ההתרגשות הזאת? אני בעיקר מרגישה מטומטמת שאני משתתפת בהצגה הזאת"

"לגמרי הצגה..." הנהנתי ולקחתי שאכטה מהסיגריה, "קלטת את מורן הזאת?" מלמלתי והחלטתי לתת צ'אנס לריכול.

"גם כן, חיה בסרט. הרגה אותי עם הפאנל של לואי ויטון. חושבת שזה קלאס" ענתה במהירות והדגישה את המילה האחרונה בהגייה של פרחות שגרמה לי להתפוצץ מצחוק.

"והציפורניים שלה...לא, שאפשר למות" צחקתי.

בר התפוצצה מצחוק וחיקתה את תנועות הגוף שלה. שתינו צחקנו ומבלי ששמתי לב עברו עשר דקות נוספות עד שנגמרה הפסקת הצהריים.


(*****)

בהפסקת הערב הכל כבר הרגיש קצת יותר טוב. בר ואני הסתובבנו כל היום ביחד והאמת היא שהחיבור איתה היה הרבה יותר אמיתי ומהיר מכל חיבור אחר שהיה לי בחיים. אפילו עם לוטם לקח לי זמן להתחבר. אבל בר...זה פשוט היה קליק אחד ולא הצלחנו להפסיק לדבר כל היום.

"ליז', את יכולה להראות לי תמונה של אביתר?" בר חייכה אליי כשהתיישבנו על השולחנות אחרי ארוחת הערב. ניצלנו את כל היום כדי לדעת מה סיפור הרקע של כל אחת ומיהן הדמויות המרכזיות בחיים שלה.

חייכתי ומיהרתי לשלוף את האייפון מהתיק. נצמדתי אליה ודפדפתי בתמונות, עד שהגעתי לתמונות מהטיול לצפון שעשינו עם כל החבר'ה. "שמעי, יש פה תמונות שלו...אבל זה לא ממש משחק הוגן כי הוא בלי חולצה" מלמלתי והמשכתי לחפש את התמונות.

בר צחקה והשתתקה כשנעצרתי על תמונה של שנינו כשברקע רואים את השקיעה בכינרת. אחת התמונות הכי יפות שלו. היא חטפה את האייפון מידי ובהתה בה - "יואו, אני לא מאמינה לך" היא דחפה לי מרפק קטן, "הוא כזה חתיך!" צחקה.

חייכתי חיוך נבוך והרגשתי איך הדם בוער בגוף שלי רק מבהייה בתמונה שלו. חום הגוף שלי נסק בין רגע והתרחקתי ממנה ומהאייפון במהירות, מבינה שאני חייבת להפסיק לחשוב עליו כי לא יהיה פה שום סקס היום.

אבל, גאד, הבטן הזאת שלו עם מעטה השיער הדק והנעים הז - "מה, ליז'? יש לך אולי ידיד להכיר לי? אולי אחד מהבנים בתמונה?" בר חייכה והראתה לי את התמונה של הבנים סביב הפויקה.

"וואי, ברור!" הנהנתי בהתלהבות. "הם לגמרי יהיו בקטע, אני בטוחה!"

"אכפת לכן אם נשב כאן?" מישהי הפריעה לשיחה. הרמתי את המבט וראיתי שלוש בנות מקורס אחר. הנהנתי בנימוס ושתינו העברנו נושא שיחה וחזרנו לדבר על הטקטיקה כדי להגיע ראשונות למקלחות.


ניצלתי את הדקות האחרונות של שעת הט"ש כדי להתקשר ללוטם ולאמא. אביתר לא ענה. לוטם שאלה מלא שאלות על הצבא ודיברה על התכניות לסופ"ש ובאמת שרציתי לקחת חלק ולהתלהב ביחד איתה, אבל...משהו בי לא באמת הצליח לזרום עם זה. פתאום הרגשתי שאני לגמרי נמצאת בראש אחר. המשכנו לדבר קצת על הבחור מהבר שהתחיל איתה ביום שישי, כששמעתי ממתינה. יש! אביתר!

ניתקתי במהירות עם לוטם ומיהרתי לענות לו - "בייב! איזה כיף! נשארו לי 10 דקות!"

"ליז', יפה שלי, איזה כיף לשמוע אותך" אביתר נאנח והדליק סיגריה.

"מה שלומך? איך עבר היום? אני כל כך מתגעגעת אליך, אביתר...אני מתה להיות איתך וכל הזמן אני חוש-"

"בייב, די, אל תיכנסי לזה" הוא קטע אותי בטון עדין, "גם לי קשה"

שתקתי בתגובה כי הרגשתי את הדמעות מתחילות לחנוק לי את הגרון. "את פה?" שאל.

המהמתי בתגובה. "את בוכה?"

"לא" מלמלתי בקול צרוד. רציתי להעביר נושא שיחה אבל פחדתי שכל המילים יימרחו לי מבכי.

"שקרנית" הוא צחק בשקט, "אני לא רוצה לבאס אותך עוד יותר, אבל יש לי חדשות לא הכי טובות." שתקתי כדי שהוא ימשיך. "אני סוגר השבוע. היינו צריכים להתנדב ולכל אחד פה יש סיפור יותר קשה מלשני, לא היה לי לב להתעלם מזה"

יואו...כל מה שעבר לי בראש היה 'הנה זה מתחיל'. הנה, כל מה שכולם הזהירו אותי מפניו. כל הסגירות, התורנויות, הבכי בטלפון והגעגועים...אני כולה יומיים בצבא וכבר הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. איך אני אמורה לעשות כאילו לא אכפת לי? להגיד לו כל הכבוד כמו שמגיע ל - "בייב, די, נו, אני חייב שתדברי איתי"

בלעתי את הרוק ולקחתי נשימה עמוקה. "אני כאן, אני מבינה. אין מה לעשות, נסתדר" מלמלתי חזרה בטון הכי משכנע וחם שהצלחתי לגייס.

"את מתבאסת עליי?"

"כן," עניתי והדמעות התחילו לזלוג על הלחיים שלי כשלאט לאט הגיעה אליי ההבנה שאני לא אראה אותו בסופ"ש. "אני מתגעגעת אליך, אבל אין ממש מה לעשות"

הוא שתק ועישן. "איך עבר עלייך היום?" הוא שינה גישה, "קשה לך? הכרת חברו -"

- "אביתר, אני מצטערת" קטעתי אותו, "אני צריכה לחזור לכיבוי אורות תכף ואני לא רוצה לבכות לך בטלפון," דיברתי במהירות והתחלתי לבכות אוטומטית, "נדבר מחר, אני אוהבת אותך ומקווה שעבר עליך יום טוב ושנהנית. דב-"

- "נו, ליז', חכי שנייה!" הוא ענה במהירות, "אל תנתקי ככה. אני מצטער, מה יכולתי לעשו-"

- "אני יודעת, אני לא כועסת עליך" מלמלתי, "יאללה, לילה טוב. נשיקות" פלטתי במהירות ולחצתי על הכפתור האדום. לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי את כל הלב שלי פועם בפחד ובאדרנלין לא טוב. אדרנלין כזה של ריב.


"וואי, איזה סרט רע" בר לחשה לי כשהתארגנו למסדר בוקר וסיפרתי לה במהירות על ההתרחשויות בלילה. "תקשיבי, את פשוט צריכה לקחת נשימה עמוקה ולהבין שהכל יעבור. הקורס הזה כולה חודשיים ואחריו את כבר תהיי בבית הרבה. ותחשבי על זה שזאת באמת לא אשמתו. הוא לא התכוון והוא לא עושה לך דווקא"

"אני יודעת," עניתי בשקט ונעמדתי לצדה, "אני מרגישה הכי בחורה בעולם, אבל אני פשוט לא יכולה להחליק את זה. אני מתגעגעת אליו בטירוף, בלי שום היגיון בכלל"

"אבל זה הגיוני, ליז'" בר חייכה בעדינות, "זאת חתיכת טראומה השבוע הראשון בצבא. זה הגיוני שתרצי להיות איתו. זה נורמלי וזה טבעי ואת לא צריכה להיות מופתעת מהרצון הזה"

"כנראה שא -" כל הקורס השתיק אותי בלחישות מהוסות כשהמפקדות התקרבו למבנה המגורים שלנו.

נעמדנו בגב זקוף כשהמפקדות נעמדו מולנו. "בוקר טוב ת"ש אש!" הן קראו בצעקות וכל הקורס צעק חזרה. "נתחיל בחדשות ולאחר מכן נקריא לכן את הלו"ז להיום. בשבוע הבא אתן תישארו בבסיס בשבת בתורנות שעוברת בין כל הקורסים בבה"ד -" הרגשתי שהלב נופל לי לתחתונים. אין מצב. זה לא אמיתי. כל הבנות דיברו בטירוף פתאום ותוך שלוש שניות נהייתה המולה מטורפת - "טירונות ת"ש אש!" המפקדת הבלונדינית צרחה, "שקט! כולן להירגע ולהישמע להנחיות הנוספות!"


חיכינו למפקדת בכיתה באיזה קראוון מאולתר והעזתי לסמס במהירות לאביתר, כשראיתי הודעה חדשה ממנו - 'אני יודע שקשה לך אבל קיוויתי שתצליחי לתמוך בי ולהבין שלא רק עלייך התיק הזה נופל. בוקר טוב..נמשיך לדבר בערב'

'סבבה. אני סוגרת שבוע הבא' סימסתי לו חזרה ומיהרתי לכבות את הפלאפון. 

לא חושבת על הדברים עד הסוף, פזיזה ועצבנית. בדיוק כל התגובות הטבעיות שלי שאביתר בד"כ מצליח לאזן, בגלל שלא היה בי שום רצון להתאזן בלעדיו.




נו, איך? אני ממש מקווה שאהבתן ושאתן נותנות צ'אנס לסיפור :)

 

נכתב על ידי מה חדש? כותבת... , 14/10/2013 22:15  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 11


היי בנות,

המוזה חזרה.

אני באמת משתדלת לכתוב שאני יכולה. לא תמיד זה מסתדר עם שאר התכניות.

בכל אופן, אני אוהבת אתכן, באמת, ומקווה שתיכנסו פעם בכמה ימים לבדוק אם עלה פרק.

וכמובן...מאוד שמחתי לקרוא את התגובות המפרגנות ועוד יותר אשמח לקרוא את התגובות של הפרק הבא!

 

 

פרק אחד עשרה

 

שתקתי, לא היה לי יותר מדי מה להגיד לה. היא תמיד אומרת שאני צריכה למצוא מקום בלב כדי לסלוח להם. היא חושבת שהורים זה מעל לכל, ושהם עשו את כל מה שהם עשו כדי להגן עליי. בטוחה לגמרי בדעתה. "את רוצה שנזמין אותם לארוחת ערב כאן?" שאלה.

"אני מעדיפה שלא, הם לא אנשים נחמדים ההורים שלי"

"תזמיני אותם, מותק. עדיף לך שזה יהיה אצלנו מאשר שתהיי איתם לבד במסעדה"

חשבתי על הצעתה כמה שניות, תוהה לעצמי מה כדאי לי לעשות. 


 

"ליזה, מה קורה?" אמא צעקה לי מלמטה. הצצתי בשעון שמונח על השידה. 19:47. אנחנו אמורים להגיע לבית של אביתר בשמונה.

בחנתי את עצמי במראה והחלטתי להחליף חולצה - "אני באה, שנייה" צעקתי חזרה. בסופו של דבר לבשתי ג'ינס שחור וצמוד עם חולצת בטן ארוכה בצבע ורוד עתיק. הוספתי לה כמה שרשראות, כי אין לה מחשוף ונעלתי אוקספורד שטוחות ושחורות. אמא שלי לא הפסיקה לצעוק לי עד שהתייצבתי לצד הדלת.

אבא לבש חליפה ועניבה ואמא שלי נראתה כאילו היא הולכת מינימום להופעה של הבולשוי. הם כאלה לא קשורים לפ - "תעלי להחליף. עכשיו" בחנה אותי בעצבים. התעלמתי ממנה ויצאתי מהבית, שומעת את אבא מרגיע אותה אחריי.

 

בדרך הקצרה במכונית הרצתי את המפגש ביניהם לבין אביתר בשדה. איך שאמא שלי ראתה אותו היא טרחה לציין בשקט שהיא מופתעת שאנחנו עדיין ביחד. ומשם...כל שעות הערביים נהרסו לי. אם הצלחתי לפתח איזושהי ציפייה ליחס חם, להבנה, תמיכה ופרגון - ההורים הוכיחו לי בפעם המי-יודע-כמה שציפיתי לחינם.

אמא כל הזמן הייתה עסוקה בלכעוס על איך שהבית נראה ועל הבלגן (למרות שיש מנקה פעמיים בשבוע), על איך זה יכול להיות שהמקרר ריק ועל זה שהיא לא מבינה מה היא אמורה לעשות בבית של אביתר. ניסיתי להסביר לה שאני אצלו כל הזמן ואמא שלו בקשר יומיומי איתי, ובתמורה זכיתי להרמת גבה מזלזלת ועקיצה מצד אבא שלי שהוא סתם משלם לפסיכולוגית.

"ליז', איזה כיף!" אפי פתחה את הדלת בחיוך ענק וחיבוק גדול עוד יותר. היא לבשה ג'ינס וחולצה מכופתרת יפה עם עקבים. 

"היי אפי, תכירי, אלו ההורים שלי - יואב ואורלי. זאת אפי וזאת רום, אחותו הקטנה של אביתר" ערכתי היכרות וחיבקתי את רום. היא לחצה את כתפי בחיוך ומיהרה ללחוץ ידיים להוריי. חיפשתי בעיניים את אביתר והצלחתי למצוא רק את התאומים, רועי ומיכאל, עסוקים בקיפול מפיות על השולחן.

כשההורים שלי נכנסו פנימה אבא מיהר להציג את בקבוק היין היוקרתי שהוא הביא ורציתי לקבור את עצמי. ידעתי שזה יקרה, אבל לא רציתי שההורים שלי ינפנפו בכסף שלהם כמו תמיד. אני יודעת שהמצב במשפחה שלהם לא ממש טוב ובגלל זה אני תמיד משתדלת שלא ידעו כמה יש לנו.

"ליז', אביתר בגינה, מכין את הבשר" רום חייכה אליי בזמן שההורים שלי התיישבו בסלון עם אפי.

שמעתי בחצי אוזן שאמא שלי שואלת על התאומים והחלטתי להישאר בסביבה, כדי שאני יוכל להתמודד עם מה שלא יבוא מצדה.

 

אחרי רבע שעה ושלושה מקרים שונים של עקיצות כלפי אפי ("אנחנו תמיד הקפדנו שליזה תישן בשעה סבירה. ילדים בני שנתיים לא צריכים להיות ערים בשמונה", "הבנתי שאת מדברת הרבה עם ליזה. חבל, אנחנו משלמים לפסיכולוגית הרבה כסף", "אני חושבת שזה בלתי אפשרי שהם ישמרו על קשר כשהוא קרבי. אבל נראה, מה אני אגיד לך"), אביתר נכנס לסלון - "היי, מה שלומכם?" הוא חייך להורים שלי כאילו שהם לא שיגעו אותו בשדה.

אבא לחץ לו את היד. "בסדר. תודה על ההסעה מהשדה"

"בכיף." הוא חייך וברגע הרגשתי שהכל קצת יותר טוב. הביטחון שהוא משרה עליי והמבט הזה שיש לו, שמשדר שהכל בשליטה, עזרו לי לא להתייאש לפני שהתחילה הארוחה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, משעינה את הראש על הכתף שלו - "בואי איתי למעלה, אני צריך להתקלח"

"אני לא משאירה אותם לבד," לחשתי והגנבתי נשיקה לצווארו, "אמא שלי לא מפסיקה לעקוץ את אמא שלך"

"אל תדאגי לאמא שלי" הוא חייך והעביר יד על גבי התחתון.

הבנתי לאן הוא חותר. "אין מצב"

"נו"

"יאללה, לך" חייכתי והתרחקתי ממנו, מתיישבת לצד אבא ומקשיבה לתיאור מנהטן על ידי אימי, אשת העולם הגדול.

אחרי כמה דקות האייפון רטט לי ביד - 'מה ללבוש?'

חייכתי לעצמי והעברתי בראש את הבגדים שאני אוהבת, כשפתאום הוצפתי במצב רוח שובב - 'את המכופתרת היפה והג'ינס שקניתי לך, בלי כלום מתחת :)'

'מה את אומרת...ומה יצא לי מזה?'

'נגישות קלה יותר לשמוליק'

'אז אני מקווה שתנצלי את ההטבה שקיבלת' חייכתי לעצמי וכשהעליתי את המבט פגשתי בעיניו הירוקות והסוערות. חייכתי לאביתר ולא יכולתי שלא להרגיש שאני חייבת לעצמי לזכור שמישהו התייחס אליי ככה. שמישהו אהב אותי ככה, עודד אותי ותמך בי.

 

שאר הארוחה עברה כמצופה, למרבה האכזבה. אם ציפיתי שאולי קיים סיכוי קטן שאמא שלי תתן לאפי להרגיש בנוח ותשדר תחושה של ביתיות וחום - כל הציפיות שלי הותירו בפי תחושה מרה ועזבו כמו שבאו. היא לא הפסיקה לעקוץ ולחייך בקור, בזמן שאבא שלי בעיקר היה עסוק בהתערבות בכל נושא שיחה שהוא כדי להראות שהוא מבין ויודע כל דבר שנברא וקיים בעולם.

נאנחתי בייאוש ולפחות התנחמתי בעובדה שעכשיו אני בטוחה שאפי לא חושבת שאני מגזימה בתיאור שלהם. אחרי שעתיים וחצי הם הלכו ואני נשארתי אצל אביתר למורת רוחה של אמא. 

"מתי את חוזרת?" אבא שאל אותי כשליוויתי אותם לדלת.

"מחר"

"את לא ישנה אצלו" אמא פסקה בנחרצות.

הרגשתי את היד של אביתר מתהדקת על גבי התחתון, מושכת אותי אליו באופן אינסטנקטיבי - "אני כן"

"ליזה, את מתגייסת השבוע. אנחנו רוצים לראות אותך. בשביל זה באנו לארץ"

"ואני מאוד מעריכה את זה, אבל במהלך כל השנה מי שתומך בי זה אביתר ואני מעדיפה להיות איתו. אני אדבר אתכם כשאקום" מלמלתי במהירות והתרחקתי, נכנסת לתוך הבית ופונה למטבח הגדול. שמעתי את המלמולים ודמיינתי את המבטים הלא מרוצים, אבל לפחות זה נגמר בזה והם לא הוסיפו דבר. אפי ואביתר נפרדו מהם בפעם האחרונה והדלת נסגרה. "בואי, ליז', איפה את?" אפי קראה לי.

כשהיא הגיעה למטבח היא מצאה אותי רוכנת על השיש ומנסה לעצור את הדמעות. "דיי, ילדה יפה שלנו, דיי" לחשה ומשכה אותי לחיבוק ענק. אביתר, בעוד אחד מהרגעים האלה שבא לי לאכול אותו, הבין שאני צריכה אוזן אימהית ועלה לחדר שלו בשקט, משאיר את שתינו לבד.

"דיי, זה נגמר. הכל בסדר. אמא שלך הלכה לאיבוד בתוך כל העושר והשפע, אבל היא אוהבת אותך"

חייכתי מבעד לדמעות שהתפרצו בשנייה שנשארנו לבד. "זה לא נכון, אפי" מלמלתי ומשכתי באפי, מתכרבלת בחיבוק שלה, "איזו אמא אוהבת ככה?"

"קשה להם להתמודד עם כל מה שקורה וה -"

-"אז לזרוק אותי במדינה זרה זה הפתרון?" קטעתי אותה והרמתי את הקול, "לתקוע אותי לבד בבית ולהטיל עליי סנקציות מהקצה השני של העולם? ככה אני אמורה להתחנך?"

"לא," היא ענתה ברוגע וליטפה את שיערי, "את מחונכת ומדהימה בזכות עצמך. יש לך ערכים טובים וזה כל מה שחשוב בחיים האלה. את יודעת יותר ומבינה יותר מרוב בני גילך ויום אחד זה ישתלם לך. אפילו שאלו שיעורים שכואב לעבור"

שתקתי והמשכתי למשוך באף. נתתי לדמעות לזלוג עד שהבנתי שצריך לצאת עוד מעט והגיע הזמן להתאפס. "תודה, אפי" הצלחתי להוציא חיוך.

"על מה את מודה לי?" חייכה חזרה והעבירה את אצבעות ידיה, עם הריח האימהי והטוב שלהן, על פניי בעדינות. "את חלק מהמשפחה הזאת." קרצה, "תעלי אליו, הוא דואג לך"

 

חמש דקות אחרי שעליתי למעלה מיקי התקשר ואמר שהוא מחכה לנו בחוץ. החלטנו לצאת לבר בפלורנטין. "נו, איך הייתה הארוחה?" לוטם תפסה אותי בשנייה שהתיישבתי בשולחן.

"זוועה," מלמלתי והדלקתי סיגריה, "אבל לפחות זה עבר"

היא נצמדה אליי וסרקה את השולחן, מוודאה שאביתר שקע לשיחה עם החברים - "ואיך איתו? איך עבר היום?"

חיוך ענק עלה על פניי. "מדהים, את לא מבינה אפילו איזה כיף כשהוא פה"

"כן?" צחקה, "משלימים פערים?"

צחקתי מהמשמעות הכפולה ורכנתי לאוזנה, "כואב לי כבר ללכת, הוא לא נורמלי" מלמלתי במהירות.

לוטם התפוצצה מצחוק וגררה את כולם להביט בשתינו בשאלה. קרצתי לאביתר בחיוך. "שתקי, נו! מה עם מור?"

"סיימנו את זה היום, זה מקרה אבוד. אבל...תראי איזה חתיך זה עם הגופייה השחורה שיושב על הבר"

סרקתי את המקום במהירות והנהנתי לה בחיוך. "בואי נלך להזמין משהו מהברמנית שם. הוא בטוח ישים לב אלייך"

 

אחרי ארבעה צ'ייסרים של ערק ושתי בירות הספקתי לשכוח מההורים שלי ומצאתי את עצמי די משועממת אחרי שלוטם דיברה כבר שעה עם הבחור ושרון חפרה עם אביב על איזו אפליקציה חדשה, כך שהחלטתי ללכת להציק לאביתר. "מאמיייי" כרכתי את הידיים סביבו מאחור וליטפתי את ראשו.

הוא צחק והידק את האחיזה שלו בי, "מה, את שיכורה?" שאל ובחן אותי בחיוך.

הנהנתי והתיישבתי על רגלו הימנית. "ליזה, באיזה יום מתגייסת?" אביב שאל.

"רביעי ואני מתה מפחד" 

אביב, מיקי ואביתר צחקו. שלושתם ישבו קצת בנפרד מהאחרים. "אל תפחדי, אני בטוח שיהיה לך שם רק צחוקים" אביב קרץ.

"אני מפחדת שאני לא אבין את המפקדות כי הן ידברו מהר מדי" אם לא הייתי שיכורה כל הוידויים שלי היו נשארים בלב.

"מה, מבחינת העברית?" מיקי נראה מופתע - "מה פתאום, השתגעת? קטן עלייך"

"ויהיו שם בנים בבה"ד 11? יש מש"קי ת"ש בנים?"

"לא חושב" מיקי צחק, "אלוהים שמע את התפילות של אביה" מדי פעם, כשהם רואים לנכון, הבנים מקצרים את 'אביתר' ל-'אביה', שנשמע EVIA.

"הכל שם מופרד בין בנים לבנות?"

"כן, בכל מקום בצבא זה ככה. למה את כל כך מפחדת מזה?"

שתקתי והרגשתי את אביתר נדרך מאחוריי. "קשה לי כשבנים נוגעים בי" הודיתי אחרי כמה רגעים שקטים.

מיקי ואביב החליפו מבטים ביניהם ולא שאלו עוד שאלות. השיחה המשיכה לנושאים אחרים אבל לא ממש הצלחתי לשתף עם זה פעולה. אני ממש מפחדת מהמעבר הזה. לא סיפרתי בצו ראשון על מה שקרה לי. לא רוצה שאף אחד ידע מזה ולא ראיתי לנכון לספר לחיילת זרה, אבל...עכשיו, כשהגיוס כל כך קרוב - אני מתה מפחד. פתאום אני מבינה שאני אהיה לבד רוב הזמן. בטוח ינסו לגעת, בטוח יהיו לי סיטואציות שלוטם נהנית מהן ואותי הן מכניסות לחרדות. אביתר לא יוכל לשמור עליי, כי הוא פשוט לא יהיה איתי. "בייב," לחשתי לו וליטפתי את לחיו כדי שיפנה אליי את תשומת ליבו, "אני מפחדת שיהיו שם בנים"

"אני רואה, מאמי, אני מרגיש שאת מפחדת" הוא ענה בשקט ובחן אותי, "אני לא חושב שיקרה משהו בקורס. זה קורס של מיליון בנות"

"ואם אחד המדריכים? מה אני אמורה לעשות?" שאלתי וצמרמורת עברה בגבי, "אני מתה מפחד כשאני בלעדיך"

הוא שתק והצמיד אותי אליו, כורך את זרועותיו בחוזקה סביב גופי ומשעין עליי את הראש. "אני תמיד אשמור עלייך, ליז'. אם תרגישי שמישהו לא נראה לך, תגידי לי ישר ונחשוב מה עושים. אל תלכי להתקלח לבד ואל תלבשי את הטרנינג הכחול שלך...הוא עושה לך תחת שיעמיד זין של אימפוטנט" קרץ בחצי חיוך כדי לשנות אווירה.

חייכתי חזרה ונשקתי לשפתיו - "אני אוהבת אותך, אתה יודע?"

הוא רכן לעברי, "אני אוהב אותך ותמיד אשמור עלייך. אל תפחדי, אנחנו עוברים הכל ביחד, תמיד" מלמל על שפתיי והעמיק את הנשיקה שלי. 

 

7:25.

וואו, מי היה מאמין שהיום הזה באמת יגיע? הבוקר של הבקום. 

לקחתי נשימה עמוקה ושמעתי את ההורים שלי מדברים למטה. וואי, איך אין לי כח לזה. לא בא לי את הדרמה, ולהתמודד אחת ולתמיד עם הפחד הזה מהצבא. אני לא רוצה להיות עוד יותר רחוקה מאביתר ממה שאני עכשיו, לא רוצה לעזוב את המקום הבטוח שלי פה. אבל...מצד שני, אני נשענת על התקווה שאני אתחזק ואשתפר. שיהיה לי ביטחון עצמי שיאפשר לי להכיר אנשים חדשים בלי לפחד. שאני אסמוך מספיק על הקשר שלנו כדי להיות רגועה ולא לפחד מפרידה. שאני אצליח להסתדר לבד בצבא למרות שאין לי פה משפחה. נאנחתי והכרחתי את עצמי להכנס להתקלח לפני שאני אתחיל לחשוב יותר מדי.

 

"מאמוש, מתרגשת?" שרון חייכה אליי כשנכנסנו לבקום. שתינו התגייסנו באותו ליום, אני לקורס מש"קיות ת"ש והיא לקורס שנקרא רכ"א, שלא ממש ניסיתי להבין מה זה אומר. רק הצלחנו להבין שנהיה באותו בסיס.

חייכתי אליה חיוך נבוך והנהנתי, מניחה את יד ימין על הבטן כי הרגשתי אותה מתהפכת מלחץ. "אל תדאגי, ליז', יהיה לנו כיף" חייכה וחיבקה אותי. הגנבתי מבט להורים שלי ומצאתי את אמא שלי בוכה בכזאת היסטריה על אבא שלי, שבמקום להרגיש בנוח לפחד הייתי יותר עסוקה בלשדר 'עסקים כרגיל' כדי שהיא תוכל להתעשת. עשרים דקות מורטות עצבים חלפו, כשהשם שלי הופיע על הלוח האלקטרוני.

וואו. הרגשתי שאני לבנה מרוב פחד והתרגשות, כך שאת כל החיבוקים שליוו אותי עד האוטובוס הרגשתי כאילו שהגוף שלי לא ממש נמצא איתי. הכל עבר לידי, לא הרגשתי שייכת לסיטואציה בכלל.

"תעודה" חייל ביקש בעלייה לאוטובוס עם טון אדיש.

הושטתי לו בבלבול את תעודת הזהות שלי ועליתי. התיישבתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי והצצתי מעבר לחלון. שומעת ברקע כל מיני בנות מדברות בהיסוס ורואה את ההורים שלי ואת מקצת החברים שעדיין לא התגייסו מנופפים לי לשלום.

נופפתי חזרה ולקחתי נשימה עמוקה, סקרנית ודי פחדנית לקראת הפרק הבא בחיי.

 

 

 

אני מאוד אשמח לתגובות.

ובנימה קצת אחרת,

אני מבינה שחלקכן לא מעוניינות שאמשיך בסיפור הזה ולא הכי מתחברות אליו. רק לידע כללי, יש המון רעיונות וקו עלילה שלדעתי עם פוטנציאל מעולה להמשך. תנו לסיפור הזה הזדמנות. אף פעם לא כתבתי סיפור ב-10 פרקים. לוקח זמן לבנות את הדמויות, את העלילה ואת הרקע.

אוהבת אתכן ומאחלת סופש נעים ורגוע!

נכתב על ידי מה חדש? כותבת... , 3/10/2013 22:02  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

343,053

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למה חדש? כותבת... אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מה חדש? כותבת... ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)