היי בנות,
המוזה חזרה.
אני באמת משתדלת לכתוב שאני יכולה. לא תמיד זה מסתדר עם שאר התכניות.
בכל אופן, אני אוהבת אתכן, באמת, ומקווה שתיכנסו פעם בכמה ימים לבדוק אם עלה פרק.
וכמובן...מאוד שמחתי לקרוא את התגובות המפרגנות ועוד יותר אשמח לקרוא את התגובות של הפרק הבא!
פרק אחד עשרה
שתקתי, לא היה לי יותר מדי מה להגיד לה. היא תמיד אומרת שאני צריכה למצוא מקום בלב כדי לסלוח להם. היא חושבת שהורים זה מעל לכל, ושהם עשו את כל מה שהם עשו כדי להגן עליי. בטוחה לגמרי בדעתה. "את רוצה שנזמין אותם לארוחת ערב כאן?" שאלה.
"אני מעדיפה שלא, הם לא אנשים נחמדים ההורים שלי"
"תזמיני אותם, מותק. עדיף לך שזה יהיה אצלנו מאשר שתהיי איתם לבד במסעדה"
חשבתי על הצעתה כמה שניות, תוהה לעצמי מה כדאי לי לעשות.
"ליזה, מה קורה?" אמא צעקה לי מלמטה. הצצתי בשעון שמונח על השידה. 19:47. אנחנו אמורים להגיע לבית של אביתר בשמונה.
בחנתי את עצמי במראה והחלטתי להחליף חולצה - "אני באה, שנייה" צעקתי חזרה. בסופו של דבר לבשתי ג'ינס שחור וצמוד עם חולצת בטן ארוכה בצבע ורוד עתיק. הוספתי לה כמה שרשראות, כי אין לה מחשוף ונעלתי אוקספורד שטוחות ושחורות. אמא שלי לא הפסיקה לצעוק לי עד שהתייצבתי לצד הדלת.
אבא לבש חליפה ועניבה ואמא שלי נראתה כאילו היא הולכת מינימום להופעה של הבולשוי. הם כאלה לא קשורים לפ - "תעלי להחליף. עכשיו" בחנה אותי בעצבים. התעלמתי ממנה ויצאתי מהבית, שומעת את אבא מרגיע אותה אחריי.
בדרך הקצרה במכונית הרצתי את המפגש ביניהם לבין אביתר בשדה. איך שאמא שלי ראתה אותו היא טרחה לציין בשקט שהיא מופתעת שאנחנו עדיין ביחד. ומשם...כל שעות הערביים נהרסו לי. אם הצלחתי לפתח איזושהי ציפייה ליחס חם, להבנה, תמיכה ופרגון - ההורים הוכיחו לי בפעם המי-יודע-כמה שציפיתי לחינם.
אמא כל הזמן הייתה עסוקה בלכעוס על איך שהבית נראה ועל הבלגן (למרות שיש מנקה פעמיים בשבוע), על איך זה יכול להיות שהמקרר ריק ועל זה שהיא לא מבינה מה היא אמורה לעשות בבית של אביתר. ניסיתי להסביר לה שאני אצלו כל הזמן ואמא שלו בקשר יומיומי איתי, ובתמורה זכיתי להרמת גבה מזלזלת ועקיצה מצד אבא שלי שהוא סתם משלם לפסיכולוגית.
"ליז', איזה כיף!" אפי פתחה את הדלת בחיוך ענק וחיבוק גדול עוד יותר. היא לבשה ג'ינס וחולצה מכופתרת יפה עם עקבים.
"היי אפי, תכירי, אלו ההורים שלי - יואב ואורלי. זאת אפי וזאת רום, אחותו הקטנה של אביתר" ערכתי היכרות וחיבקתי את רום. היא לחצה את כתפי בחיוך ומיהרה ללחוץ ידיים להוריי. חיפשתי בעיניים את אביתר והצלחתי למצוא רק את התאומים, רועי ומיכאל, עסוקים בקיפול מפיות על השולחן.
כשההורים שלי נכנסו פנימה אבא מיהר להציג את בקבוק היין היוקרתי שהוא הביא ורציתי לקבור את עצמי. ידעתי שזה יקרה, אבל לא רציתי שההורים שלי ינפנפו בכסף שלהם כמו תמיד. אני יודעת שהמצב במשפחה שלהם לא ממש טוב ובגלל זה אני תמיד משתדלת שלא ידעו כמה יש לנו.
"ליז', אביתר בגינה, מכין את הבשר" רום חייכה אליי בזמן שההורים שלי התיישבו בסלון עם אפי.
שמעתי בחצי אוזן שאמא שלי שואלת על התאומים והחלטתי להישאר בסביבה, כדי שאני יוכל להתמודד עם מה שלא יבוא מצדה.
אחרי רבע שעה ושלושה מקרים שונים של עקיצות כלפי אפי ("אנחנו תמיד הקפדנו שליזה תישן בשעה סבירה. ילדים בני שנתיים לא צריכים להיות ערים בשמונה", "הבנתי שאת מדברת הרבה עם ליזה. חבל, אנחנו משלמים לפסיכולוגית הרבה כסף", "אני חושבת שזה בלתי אפשרי שהם ישמרו על קשר כשהוא קרבי. אבל נראה, מה אני אגיד לך"), אביתר נכנס לסלון - "היי, מה שלומכם?" הוא חייך להורים שלי כאילו שהם לא שיגעו אותו בשדה.
אבא לחץ לו את היד. "בסדר. תודה על ההסעה מהשדה"
"בכיף." הוא חייך וברגע הרגשתי שהכל קצת יותר טוב. הביטחון שהוא משרה עליי והמבט הזה שיש לו, שמשדר שהכל בשליטה, עזרו לי לא להתייאש לפני שהתחילה הארוחה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, משעינה את הראש על הכתף שלו - "בואי איתי למעלה, אני צריך להתקלח"
"אני לא משאירה אותם לבד," לחשתי והגנבתי נשיקה לצווארו, "אמא שלי לא מפסיקה לעקוץ את אמא שלך"
"אל תדאגי לאמא שלי" הוא חייך והעביר יד על גבי התחתון.
הבנתי לאן הוא חותר. "אין מצב"
"נו"
"יאללה, לך" חייכתי והתרחקתי ממנו, מתיישבת לצד אבא ומקשיבה לתיאור מנהטן על ידי אימי, אשת העולם הגדול.
אחרי כמה דקות האייפון רטט לי ביד - 'מה ללבוש?'
חייכתי לעצמי והעברתי בראש את הבגדים שאני אוהבת, כשפתאום הוצפתי במצב רוח שובב - 'את המכופתרת היפה והג'ינס שקניתי לך, בלי כלום מתחת :)'
'מה את אומרת...ומה יצא לי מזה?'
'נגישות קלה יותר לשמוליק'
'אז אני מקווה שתנצלי את ההטבה שקיבלת' חייכתי לעצמי וכשהעליתי את המבט פגשתי בעיניו הירוקות והסוערות. חייכתי לאביתר ולא יכולתי שלא להרגיש שאני חייבת לעצמי לזכור שמישהו התייחס אליי ככה. שמישהו אהב אותי ככה, עודד אותי ותמך בי.
שאר הארוחה עברה כמצופה, למרבה האכזבה. אם ציפיתי שאולי קיים סיכוי קטן שאמא שלי תתן לאפי להרגיש בנוח ותשדר תחושה של ביתיות וחום - כל הציפיות שלי הותירו בפי תחושה מרה ועזבו כמו שבאו. היא לא הפסיקה לעקוץ ולחייך בקור, בזמן שאבא שלי בעיקר היה עסוק בהתערבות בכל נושא שיחה שהוא כדי להראות שהוא מבין ויודע כל דבר שנברא וקיים בעולם.
נאנחתי בייאוש ולפחות התנחמתי בעובדה שעכשיו אני בטוחה שאפי לא חושבת שאני מגזימה בתיאור שלהם. אחרי שעתיים וחצי הם הלכו ואני נשארתי אצל אביתר למורת רוחה של אמא.
"מתי את חוזרת?" אבא שאל אותי כשליוויתי אותם לדלת.
"מחר"
"את לא ישנה אצלו" אמא פסקה בנחרצות.
הרגשתי את היד של אביתר מתהדקת על גבי התחתון, מושכת אותי אליו באופן אינסטנקטיבי - "אני כן"
"ליזה, את מתגייסת השבוע. אנחנו רוצים לראות אותך. בשביל זה באנו לארץ"
"ואני מאוד מעריכה את זה, אבל במהלך כל השנה מי שתומך בי זה אביתר ואני מעדיפה להיות איתו. אני אדבר אתכם כשאקום" מלמלתי במהירות והתרחקתי, נכנסת לתוך הבית ופונה למטבח הגדול. שמעתי את המלמולים ודמיינתי את המבטים הלא מרוצים, אבל לפחות זה נגמר בזה והם לא הוסיפו דבר. אפי ואביתר נפרדו מהם בפעם האחרונה והדלת נסגרה. "בואי, ליז', איפה את?" אפי קראה לי.
כשהיא הגיעה למטבח היא מצאה אותי רוכנת על השיש ומנסה לעצור את הדמעות. "דיי, ילדה יפה שלנו, דיי" לחשה ומשכה אותי לחיבוק ענק. אביתר, בעוד אחד מהרגעים האלה שבא לי לאכול אותו, הבין שאני צריכה אוזן אימהית ועלה לחדר שלו בשקט, משאיר את שתינו לבד.
"דיי, זה נגמר. הכל בסדר. אמא שלך הלכה לאיבוד בתוך כל העושר והשפע, אבל היא אוהבת אותך"
חייכתי מבעד לדמעות שהתפרצו בשנייה שנשארנו לבד. "זה לא נכון, אפי" מלמלתי ומשכתי באפי, מתכרבלת בחיבוק שלה, "איזו אמא אוהבת ככה?"
"קשה להם להתמודד עם כל מה שקורה וה -"
-"אז לזרוק אותי במדינה זרה זה הפתרון?" קטעתי אותה והרמתי את הקול, "לתקוע אותי לבד בבית ולהטיל עליי סנקציות מהקצה השני של העולם? ככה אני אמורה להתחנך?"
"לא," היא ענתה ברוגע וליטפה את שיערי, "את מחונכת ומדהימה בזכות עצמך. יש לך ערכים טובים וזה כל מה שחשוב בחיים האלה. את יודעת יותר ומבינה יותר מרוב בני גילך ויום אחד זה ישתלם לך. אפילו שאלו שיעורים שכואב לעבור"
שתקתי והמשכתי למשוך באף. נתתי לדמעות לזלוג עד שהבנתי שצריך לצאת עוד מעט והגיע הזמן להתאפס. "תודה, אפי" הצלחתי להוציא חיוך.
"על מה את מודה לי?" חייכה חזרה והעבירה את אצבעות ידיה, עם הריח האימהי והטוב שלהן, על פניי בעדינות. "את חלק מהמשפחה הזאת." קרצה, "תעלי אליו, הוא דואג לך"
חמש דקות אחרי שעליתי למעלה מיקי התקשר ואמר שהוא מחכה לנו בחוץ. החלטנו לצאת לבר בפלורנטין. "נו, איך הייתה הארוחה?" לוטם תפסה אותי בשנייה שהתיישבתי בשולחן.
"זוועה," מלמלתי והדלקתי סיגריה, "אבל לפחות זה עבר"
היא נצמדה אליי וסרקה את השולחן, מוודאה שאביתר שקע לשיחה עם החברים - "ואיך איתו? איך עבר היום?"
חיוך ענק עלה על פניי. "מדהים, את לא מבינה אפילו איזה כיף כשהוא פה"
"כן?" צחקה, "משלימים פערים?"
צחקתי מהמשמעות הכפולה ורכנתי לאוזנה, "כואב לי כבר ללכת, הוא לא נורמלי" מלמלתי במהירות.
לוטם התפוצצה מצחוק וגררה את כולם להביט בשתינו בשאלה. קרצתי לאביתר בחיוך. "שתקי, נו! מה עם מור?"
"סיימנו את זה היום, זה מקרה אבוד. אבל...תראי איזה חתיך זה עם הגופייה השחורה שיושב על הבר"
סרקתי את המקום במהירות והנהנתי לה בחיוך. "בואי נלך להזמין משהו מהברמנית שם. הוא בטוח ישים לב אלייך"
אחרי ארבעה צ'ייסרים של ערק ושתי בירות הספקתי לשכוח מההורים שלי ומצאתי את עצמי די משועממת אחרי שלוטם דיברה כבר שעה עם הבחור ושרון חפרה עם אביב על איזו אפליקציה חדשה, כך שהחלטתי ללכת להציק לאביתר. "מאמיייי" כרכתי את הידיים סביבו מאחור וליטפתי את ראשו.
הוא צחק והידק את האחיזה שלו בי, "מה, את שיכורה?" שאל ובחן אותי בחיוך.
הנהנתי והתיישבתי על רגלו הימנית. "ליזה, באיזה יום מתגייסת?" אביב שאל.
"רביעי ואני מתה מפחד"
אביב, מיקי ואביתר צחקו. שלושתם ישבו קצת בנפרד מהאחרים. "אל תפחדי, אני בטוח שיהיה לך שם רק צחוקים" אביב קרץ.
"אני מפחדת שאני לא אבין את המפקדות כי הן ידברו מהר מדי" אם לא הייתי שיכורה כל הוידויים שלי היו נשארים בלב.
"מה, מבחינת העברית?" מיקי נראה מופתע - "מה פתאום, השתגעת? קטן עלייך"
"ויהיו שם בנים בבה"ד 11? יש מש"קי ת"ש בנים?"
"לא חושב" מיקי צחק, "אלוהים שמע את התפילות של אביה" מדי פעם, כשהם רואים לנכון, הבנים מקצרים את 'אביתר' ל-'אביה', שנשמע EVIA.
"הכל שם מופרד בין בנים לבנות?"
"כן, בכל מקום בצבא זה ככה. למה את כל כך מפחדת מזה?"
שתקתי והרגשתי את אביתר נדרך מאחוריי. "קשה לי כשבנים נוגעים בי" הודיתי אחרי כמה רגעים שקטים.
מיקי ואביב החליפו מבטים ביניהם ולא שאלו עוד שאלות. השיחה המשיכה לנושאים אחרים אבל לא ממש הצלחתי לשתף עם זה פעולה. אני ממש מפחדת מהמעבר הזה. לא סיפרתי בצו ראשון על מה שקרה לי. לא רוצה שאף אחד ידע מזה ולא ראיתי לנכון לספר לחיילת זרה, אבל...עכשיו, כשהגיוס כל כך קרוב - אני מתה מפחד. פתאום אני מבינה שאני אהיה לבד רוב הזמן. בטוח ינסו לגעת, בטוח יהיו לי סיטואציות שלוטם נהנית מהן ואותי הן מכניסות לחרדות. אביתר לא יוכל לשמור עליי, כי הוא פשוט לא יהיה איתי. "בייב," לחשתי לו וליטפתי את לחיו כדי שיפנה אליי את תשומת ליבו, "אני מפחדת שיהיו שם בנים"
"אני רואה, מאמי, אני מרגיש שאת מפחדת" הוא ענה בשקט ובחן אותי, "אני לא חושב שיקרה משהו בקורס. זה קורס של מיליון בנות"
"ואם אחד המדריכים? מה אני אמורה לעשות?" שאלתי וצמרמורת עברה בגבי, "אני מתה מפחד כשאני בלעדיך"
הוא שתק והצמיד אותי אליו, כורך את זרועותיו בחוזקה סביב גופי ומשעין עליי את הראש. "אני תמיד אשמור עלייך, ליז'. אם תרגישי שמישהו לא נראה לך, תגידי לי ישר ונחשוב מה עושים. אל תלכי להתקלח לבד ואל תלבשי את הטרנינג הכחול שלך...הוא עושה לך תחת שיעמיד זין של אימפוטנט" קרץ בחצי חיוך כדי לשנות אווירה.
חייכתי חזרה ונשקתי לשפתיו - "אני אוהבת אותך, אתה יודע?"
הוא רכן לעברי, "אני אוהב אותך ותמיד אשמור עלייך. אל תפחדי, אנחנו עוברים הכל ביחד, תמיד" מלמל על שפתיי והעמיק את הנשיקה שלי.
7:25.
וואו, מי היה מאמין שהיום הזה באמת יגיע? הבוקר של הבקום.
לקחתי נשימה עמוקה ושמעתי את ההורים שלי מדברים למטה. וואי, איך אין לי כח לזה. לא בא לי את הדרמה, ולהתמודד אחת ולתמיד עם הפחד הזה מהצבא. אני לא רוצה להיות עוד יותר רחוקה מאביתר ממה שאני עכשיו, לא רוצה לעזוב את המקום הבטוח שלי פה. אבל...מצד שני, אני נשענת על התקווה שאני אתחזק ואשתפר. שיהיה לי ביטחון עצמי שיאפשר לי להכיר אנשים חדשים בלי לפחד. שאני אסמוך מספיק על הקשר שלנו כדי להיות רגועה ולא לפחד מפרידה. שאני אצליח להסתדר לבד בצבא למרות שאין לי פה משפחה. נאנחתי והכרחתי את עצמי להכנס להתקלח לפני שאני אתחיל לחשוב יותר מדי.
"מאמוש, מתרגשת?" שרון חייכה אליי כשנכנסנו לבקום. שתינו התגייסנו באותו ליום, אני לקורס מש"קיות ת"ש והיא לקורס שנקרא רכ"א, שלא ממש ניסיתי להבין מה זה אומר. רק הצלחנו להבין שנהיה באותו בסיס.
חייכתי אליה חיוך נבוך והנהנתי, מניחה את יד ימין על הבטן כי הרגשתי אותה מתהפכת מלחץ. "אל תדאגי, ליז', יהיה לנו כיף" חייכה וחיבקה אותי. הגנבתי מבט להורים שלי ומצאתי את אמא שלי בוכה בכזאת היסטריה על אבא שלי, שבמקום להרגיש בנוח לפחד הייתי יותר עסוקה בלשדר 'עסקים כרגיל' כדי שהיא תוכל להתעשת. עשרים דקות מורטות עצבים חלפו, כשהשם שלי הופיע על הלוח האלקטרוני.
וואו. הרגשתי שאני לבנה מרוב פחד והתרגשות, כך שאת כל החיבוקים שליוו אותי עד האוטובוס הרגשתי כאילו שהגוף שלי לא ממש נמצא איתי. הכל עבר לידי, לא הרגשתי שייכת לסיטואציה בכלל.
"תעודה" חייל ביקש בעלייה לאוטובוס עם טון אדיש.
הושטתי לו בבלבול את תעודת הזהות שלי ועליתי. התיישבתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי והצצתי מעבר לחלון. שומעת ברקע כל מיני בנות מדברות בהיסוס ורואה את ההורים שלי ואת מקצת החברים שעדיין לא התגייסו מנופפים לי לשלום.
נופפתי חזרה ולקחתי נשימה עמוקה, סקרנית ודי פחדנית לקראת הפרק הבא בחיי.
אני מאוד אשמח לתגובות.
ובנימה קצת אחרת,
אני מבינה שחלקכן לא מעוניינות שאמשיך בסיפור הזה ולא הכי מתחברות אליו. רק לידע כללי, יש המון רעיונות וקו עלילה שלדעתי עם פוטנציאל מעולה להמשך. תנו לסיפור הזה הזדמנות. אף פעם לא כתבתי סיפור ב-10 פרקים. לוקח זמן לבנות את הדמויות, את העלילה ואת הרקע.
אוהבת אתכן ומאחלת סופש נעים ורגוע!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
