A Story without a Name
My Story In 255 Words... |
 כינוי:
בת: 29 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2008
פרק 2
אני עשיתי:P
הסוף של הפרק הקודם:
כל
כך אהבתי אותה. היא הייתה 'מיס פרפקט' קטנה. היא תמיד אהבה שמלטפים אותה,
היא אף פעם לא שרטה או נשכה, והיא אף פעם לא הלכה לאיבוד. היא הייתה כל כך
יפה... לבנה ושעירה.
זהו. לא יכולתי לעצור יותר את הדמעות. הם זלגו במהירות אחת אחרי השניה, מרטיבות את הלחיים, יורדות לסנטר ומנקדות את הפוך.
ניתקתי את השיחה וחזרתי לסרט.
העלתי את הווליום, וניסיתי לשכוח את המחשבות.
הרגשתי חתולה שמלקקת לי את הלחי. סובבתי את הראש.
"פיצי?!"
**************
פרק 2:
"מה?! אבל איך..?!" מילמלתי לעצמי. הראש שלי הסתחרר. הייתי משותקת. פיצילה שלי חייה?! לא. זה לא יכול להיות. אני מדמיינת. אבל הרגשתי את זה. איך זה יכול להיות?!?! רציתי שהכל יגמר. שפשוט יגמר וזהו. לא ידעתי למה התכוונתי 'יגמר' אבל ידעתי שאני רוצה את זה.
וככה ישבתי ופחדתי. דקות ארוכות, אפילו שעות. ישבתי ופחדתי.
ההורים בחו"ל, אחותי עם חבר שלה.
ואני עם פיצי. או שלא?
סובבתי את הראש שוב כדיי לבדוק אם היא עדיין שם.
היא נעלמה.
והפוך יבש.
אני חיייייייבת לגלות מה קורה פה.
כואב לי הראש...
פתחתי עיניים בקושי רב.
איפה אני?
אני בבית חולים?!?!
למה?
"היא התעוררה!" צעקה אחת האחיות, " דוקטור!"
"ירדן למה אני פה?" שאלתי את אחותי הגדולה. ירדן הייתה עם שיער פזור ולא מסודר, ושקיות מתחת לעיניים. האיפור שלה היה עקום והיא בכתה.
"ירדן! מה קרה?" לחצתי עם המעט כוחות שהיו לי. הרגשתי שזה לא טוב.
"התעלפת" ענתה האחות. נלחצתי, "מהתמותתות עצבים. את זוכרת אולי מה קרה אתמול? כי קרה משהו חריג במיוחד."
מה קרה אתמול?! לא קרה שומדבר מיוחד אתמול שיכול לגרום להתמותתות עצבים...
לא זכרתי. באותו רגע בקושי זכרתי איך קוראים לי.
אבל בטוח שקרה משהו מוזר שאני לא זוכרת.
כמה שניסיתי יותר להתרכז רק כאב לי יותר הראש.
"הזעקנו את אמא ואבא. הם יעלו על המטוס הראשון לארץ."
"הם יבואו?!" שאלתי בלחץ. כנראה בלב, כי אף אחד לא ענה לי.הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ. אם אמא ואבא באים זה כנראה ממש ממש רציני.
נסיתי להרגע. עצמתי עיניים ואחרי כמה שניות הגעתי לרחוב שלי. והנה פיצי!
היא מרוחה על הכביש... זה הרגע שהיא נדרסה. אני בוכה. זה הסיוט הכי גדול
שלי. ברגע שזה קרה קיוויתי שאני לא אראה את זה יותר לעולם.
אבל.. היא קמה! והיא גדלה וגדלה... היא הופכת למפלצת והיא דוהרת אליי...
אהבתם?
תגיבו.
לא אהבתם?
תגיבו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
