אני טסה לחו"ל ממשלחת מהבצפר שלי.

אתמול הייתה לי פגישה של המשלחת,

בהתחלה היה איש זקן שנראה כאילו הוא יצא משנת 48...

1848.

הוא הרצה על ההיסטוריה של המקום ואם זה היה יכול להיות מעניין- הוא הרס את זה S:

אח"כ אמרו לנו כללי התנהגות.

מסתבר שאני צריכה לדעת באיזה סכו"ם להשתמש ראשון כשיש כמה.

אני אוכלת סלט במזלג ואצבע, אם אני לא מסתדרת עם סכו"ם אחד, איך אני אמורה להסתדר עם כמה?!

יצאתי מהמפגש הכנה בריצה לאוטובוס כדי לא לאחר לנויה שנפגשת איתי בסנטר, יצא ששתינו איחרנו, אז היה סבבה

ישר הלכנו הליכה מהירה לאלנבי, בדרך עצרנו בכמה חנויות אקססוריז-פריקים-אוטקואים, וגם ב"בוטיק" (XD),

שבו נויה קנתה חצאית מיני עם תחרה שאני מאוהבת בה (בחצאית).

אח"כ מיהרנו לטו-גו וקניתי שם שני זוגות מגפיים, אחד אפור, אחד שחור, מדגמים שנים (אולי יהיו תמונות בקרוב), נויה קנתה נעלי בית ואני קניתי גם גרביונים

וחזרנו לסנטר XD

נויה קנתה סנדוויץ' ואני קנתי סלט במקדונלד'ס (לא לנסות בבית): נויה ישבה וחיכתה שעות בזמן שחיכיתי ותור.

אח"כ ביקשתי סלט עם קריספי צ'יקן.

וחיכיתי,

וחיכיתי,

וחיכיתי,

וחיכיתי...

בסוף הוא מביא לי סלט קצוץ

?!

אוקיי. אני יודעת שהזמנתי לפני מלא זמן... אבל אם אני זוכרת נכון זה לא מה שביקשתי...

אז תוך שנייה הוא מביא לי סלט נורמלי, חיכיתי חצי שעה רק בשביל סלט שבכלל לא הזמנתי.

אכלתי בסוף רק חצי ואז החלטנו ללכת הביתה.

עליתי על האוטובוס אחרי שחיכיתי לא הרבה מידיי זמן בתחנה והחזקתי את השקית מטו-גו ביד גם כשישבתי.

אנשים עלו וירדו ואני נהייתי צמאה, הוצאתי את המים מהתיק, שתיתי, ופתאום אני רואה שהתחנה שלי הגיעה,

לחצתי על ה"עצור" ביד השנייה, קמתי, האוטובוס עצר, ירדתי, הוא המשיך לנסוע ואז ראיתי ש...

השקית מטו-גו עדיין באוטבוס!

שיט.

התחלתי לרוץ,

ולרוץ,

ולרוץ,

כל הרמזורים היו ירוקים- גם לי וגם לאוטובוס..

מזל- אם היה לי אדום אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעצור...

והמשכתי לרוץ,

כבר לא יכולתי לנשום, נשמעתי כמו דלת חורקת,

ורצתי,

ואנשים הסתכלו,

והאוטובוס כבר יצא מהתחנה הבאה שלו,

אבל היה קצת עומס אז פשוט נעמדתי ליד הדלת וכמעט התעלפתי עליה,

עדיין חורקת, אמרתי לנהג (לפחות ניסיתי להגיד) ששכחתי באוטובוס את השקית, איכשהו הוא הבין אותי, למרות שאני לא הבנתי אותי.

לקחתי את השקית, ירדתי מהאוטובוס וישבתי 10 דק' בתחנה וניסיתי לנשום.

אחרי שטיפה נרגעתי התקשרתי הביתה כי לא יכולתי לזוז וגיליתי שאפחד לא בבית, וגם שאין לי מפתח, ושאח שלי בחוג.

החוג היה קרוב אז הלכתי לשם ונשכבתי על הספסלים במקום.

בסוף הוא סיים ובאו לאסוף את שנינו.

מוסר השכל:

אפעם אל תרדפו אחרי אוטובוס אלא אם החיים שלם תלויים בזה. תאמינו לי, זה כואב.

~