על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 2/2009
מילים זרות
היא עמדה מולו, המומה, ולא ידעה מה לעשות או להגיד.פתאום חגה על מקומה ורצה אל היער.
מילותיו הדהדו באוזניה. "אני? איזו שטות. מעולם לא אהבתיך".
שום כוח שבעולם לא יכל לעצור את דמעותיה, או את רגליה, שנשאו אותה הרחק מן האיש שהתאכזר כל-כך אל נפשה המיוסרת.
היא מסתכלת על המילים, ופתאום הן זרות לה, כאילו זר הגה אותן, כאילו שאת רגשותיה ואת סיפוריה הכתיב לה זר. אז היא נשענת לאחור בכורסתה, מושיטה יד אל אחת המגירות, שולפת משם פתק קטן.
"בואי אלי היום בשתים עשרה. ל."
היא נאנחת. מסתכלת על השעון. אחת-עשרה אפס-אפס. עוד חצי שעה עד ליציאה.
אז היא חוזרת לסיפור.
היא רצה ורצה, ולא ראתה את הדרך שלפניה. סבך עצים... קוצים בשיער... והכל מלא בדם ובדמעות. ומעבר לכל, הקול הזה, הקול שלו, חוזר על המילים הכואבות...
וכך זה ממשיך, והמילים זרות לה.
ואז עוברת מחצית השעה, והיא מכניסה לכיסה את הסיפור הלא גמור, והולכת אליו.
והיא אצלו, והם מדברים, ומשתעשעים זה עם זו, ומה לא.
ואז הסיפור מחליק מהכיס הארור, והוא מרים אותו, וקורא אותו, ומרים את המבט שלו. המבט המזלזל שלו.
"זה מ שאת עושה בזמנך החופשי? כותבת סיפורים טיפשיים שכאלה?"
והיא עומדת מולו, המומה, ולא יודעת מה לעשות או להגיד. ופתאום מבינה מאיפה הגיעו המילים הזרות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
