על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 3/2009
חזרתי. בערך. וואו. פשוט... אין לי מה להגיד. עבר עלי כל-כך הרבה ביומיים האחרונים.
במרכז היינו אני וד'ארטניין, ואיפשהו בשוליים הסתובבו כל האנשים האחרים שפעם היו חשובים.
ד'ארטניין... אף פעם לא ידעתי שהחיבוקים שלך יכולים להפוך לסטירות, מהסוג הזה שמחזיר אנשים להכרה.
אני לא חושבת שעשיכו יהיה טוב יותר. למעשה, אני די בטוחה שאני שוב אכנס
לדיכאון, המועקה המוכרת כבר נאגרת איפשהו בסביבת הלב. זה פשוט... שהפעם יש
סיבה. ולמאות שלקחו ממני כל-כך הרבה, אני עדיין נשארת עם הידיעה שאני
עוזרת למישהו.
אין לך מושג מה זה בשבילי, לדעת שבעולם הזה קיים מישהו, שאני זקוקה לו וגם הוא זקוק לי. פשוט אין לך מושג.
אתה קולט? המוסקטרים היו ארבעה. באמת קיימים בעולם ארבעה אנשים שמסוגלים להיות כל-כך נאמנים?
| |
|