על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 3/2009
המוות הראשון
טוב... זה לא סיפור משהו... אבל הוא מתאר רגש עמוק יותר משאני יכולה להסביר.
ואני מניחה שראוי לציין שהסיפור הזה מוקדש לד'ארטניין... סליחה על האיכות הירודה. אני לא בכושר כתיבתי.
הקערה מתנפצת על הקיר, אלפי רסיסים עפים לכל עבר.
עיניים נפוחות מדמעות ומחוסר שינה מחפשות אחר השבר החד ביותר.
שרוול השמלה המפוארת מתכסה בדם.
הדם אינו עוצר.
הנערה נופלת, מעולפת.
יש לה מזל. השרוול, הספוג בדמה, נצמד אל החתך בנפילתה, והדימום נחלש עוד ועוד.
הכל שחור.
צללים מרקדים בגבול התודעה.
הם תוקפים אותה, אחד אחד, מייסרים אותה, מקווים לשבור אותה.
אישה. בת 30 בערך, יפהפייה אמיתית, לבושה באותה השמלה שספגה את דמה של הנערה לפני כמה רגעים.
"אמא..." קולה של הנערה רווי כאב.
האישה מושיטה את ידיה, כמבקשת לחבק, אך ברגע האחרון פורצת בצחוק אכזרי, מנחיתה על פניה של הנערה סטירה, ובורחת.
עלם צעיר. נראה כבן 29, חסון, נאה.
"אחי..." היא נחנקת מדמעות.
הצעיר מסתכל עליה, וצוחק בלעג. ונעלם.
דמות אחרת. לבושה בברדס שחור. פניה חיוורות.
"אני המוות" הדמות מציגה את עצמה, צוחקת. "לקחתי את כולם. הם שלי. לעולם לא תראי אותם שוב! נועדת לסבול לנצח! מעתה גם את שייכת לי!"
צחוקו של המוות ממלא את אוזניה של הנערה. היא זועקת.
עינינה נפקחות לאיטן. אור עדין של דמדומים מקיף אותה. נגינה עדינה של חליל נשמעת מאחוריה. היא מסתכלת על ידה ומבחינה בתחבושת. היא מרימה את ראשה בפליאה, מחפשת אחר מקור הצליל הנעים.
הוא מרים את עיניו מהחליל, וברגע שרואה שהיא התעוררה, ממהר אליה, לעטוף אותה בחיבוקו.
"מצאתי אותך בחדרך, מדממת בין שברי הקערה שהוא הביא לך ליום הולדתך" הוא לוחש לה במהירות. "מה קרה?" את קולו מציפה דאגה.
היא שוב נלחמת בדמעות.
"הוא... הוא עזב אותי" היא עונה בקול רפה. "לא יכולתי לשאת זאת" היא מתוודה.
"הבאתי אותך לכאן, נתי לטובי הרופאים לטפל בפצעיך. היית מחוסרת הכרה במשך הרבה זמן" גם בקולו עולות הדמעות. "השבעי לי שלא תלכי שוב. אם היית מתה, לא הייתי יכול לשאת זאת." הוא לוחש לה, קולו חנוק.
"אני לא אלך שוב. לעולם." היא ענתה.
הוא מעולם לא ידע מאיזה גורל נוראי הציל אותה, ולה לא היו המילים לספר לו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
