על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 3/2009
We'll fight together
בדרך למגרשים של בית הספר נזכרתי במשהו שד'ארטניין אמר לי לפני יומיים.
"אני אמשיך לקוות, אפילו שאני יודע שהתקווה הזאת תתנפץ לי בפרצוף". זה
בדיוק מה שהרגשתי כשהלכתי לשם. תקווה אחרונה, שאולי תהיה שם. מן הסתם לא
היית.
פשוט נפלתי על האספלט, ובמשך אין-לי-מושג-כמה-זמן בהיתי בשמיים, מנסה לעכל את כל השינויים האלה שהתחוללו בי לאחרונה.
ואז קמתי, והכל עבר.
קצת עצוב לי שאולי לא נחזור להיות ידידים, כואב לי שאתה מבואס, אבל זה לא
משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו. זה סתם, כאב שיגרתי שהפסיק להציק לי
לפני המון זמן.
בזמן ששכבתי לי שם, על האספלט, מה שהכי תפס את העין שלי היה אוריאון. משעשע, לא? דווקא אוריאון. מכל קבוצות הכוכבים...
הרגע עלתה במוחי מחשבה.
כשאני אמות אי שם ביקום יוולד כוכב חדש. ואולי חלק ממני יעבור אל הכוכב הזה.
ואז אתה, ד'ארטניין, תרים מבט אל השמיים, ותדע שבאחד מהם טמון זיכרון
ששומר עלייך. ומאחר ולא תדע איזה כוכב בדיוק נוצר ברגע מותי, זה יהיה
כאילו שכל כוכב שומר עליך.
-
זה היה פוסט שכוון לאנשים מאוד ספציפיים... אני מקווה שהם הבינו.
מסורת חדשה בבלו: עם כל פוסט אני מפרסמת, אני מוסיפה ציטוט מעניין, סוג
אנשים שצריך להרוג, ומחשבה שלי שנשמעת מעניינת, לפחות בעיניי. אנשים
שימליצו לי על ציטוטים או סוגי אנשים שצריך להרוג, יקבלו לינקוק במידה
והצעתם תתקבל.
אנשים שצריך להרוג: קופאיות שמדברות איתך כמו רובוטים. היום הייתי בסופר פארם ונתקלתי באחת כזו, אני לא רוצה לחזור על החוויה.
ציטוט: "אהבה מושלמת משמעה, לאהוב את מי שגרם לך להיות אומלל." סרן קירקגור. מעניין... האם הייתי אי פעם אומללה בשל אהבתי אליך?
מחשבה שלי: אם יכלו לגרום לידידי אמת להפרד, מהאנרגיה שהייתה משתחררת בפרידה שכזו ניתן היה לבנות יקום חדש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
