על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 3/2009
על שאלות שאסור לשאול
את המסיכה השחורה פגשתי בטעות. סתם ככה, יום אחד הלכתי ברחוב, וראיתי נערה צעירה, שלבשה מסיכת עיניים שחורה, הולכת ברחוב. הייתי כל-כך מופתע, שעצרתי לדבר איתה.
הכרנו. הידידות המשיכה. היא מעולם לא הסירה את המסיכה. אני מעולם לא שאלתי אותה לגבי זה.
היא הייתה ידידה טובה. היא ידעה להקשיב ולעודד, היא הבינה אותי יותר טוב מכל אדם אחר בעולם. אבל יום אחד כבר לא יכולתי לעצור את הסקרנות.
"תגידי, אלינור," פניתי אליה "מה הסיפור עם המסיכה?"
היא הפנתה אלי את מבטה, מופתעת. ניחוש מטורף עלה בדעתי.
"את.. עיוורת?" שאלתי בחשש, מפחד לפגוע בה. פניה התקשחו.
"לא" ענתה "אני רואה מצויין, אך לעיתים קרובות אין העיניים דוברות אמת. אני עוטה מסיכה בשביל לא להביך במבטי את האנשים הסובבים אותי." היא קמה, מתכוננת לצאת. בפתח חדרי עצרה.
"וחוץ מזה..." הוסיפה בהרהור "מסיכה היא אות לקלון נצחי. קלוני הוא החוכמה".
מאז לא ראיתי אותה שוב, לעולם.
אנשים שצריך להרוג: האנשעם ששופטים אותך בלי להבין.
ציטוט: "אחד מתפקידיו העיקריים של ידיד, הוא לספוג (בצורה ממותנת וסמלית) אותם
עונשים שרוצים היינו, אלא שאין אנו יכולים, להביא על ראש שונאינו." אלדוס האקסלי. האם לא הייתי ידידה טובה, אם כך?
מחשבה מעניינת: לאדם העוטה מסיכה על פניו קל יותר להסיר את המסיכה מנפשו ולבו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
