על הגבול בין דמיון למציאות

בור.

בור עמוק.

בור עמוק וחשוך.

בור עמוק וחשוך, שבתוכו אני.

למעשה, זאת לא רק אני. בבור הזה מתנקזים כל הדברים הרעים, שאנשים לא רוצים להשאיר אצלם. כל הרגשות ה"לא טובים". הייאוש, הכאב, הפחד.

ועכשיו הם השליכו אותי לכאן.

וקודם כל היאוש חונק אותי,ואז עובר זמן, ואני כמעט מתגברת עליו, אבל אז תוקף אותי העלבון, וכאשר אני נלחמת בו בכוחותיי האחרונים, מתגנבת לה הבדידות ומקיפה אותי מכל עבר.

ואני נלחמת, ממשיכה להאבק, ומפספסת איכשהו את הרגע שבו החולשה פשוט מחלחלת לתוכי.

ואני נופלת על ריצפת הבור, שהשטלת עליה הזיהום, ופשוט בוכה, עטופה בשמיכה של שנאה עצמית, קשורה היטב בחבליה  של הריקנות.

ואתם שם למעלה, ממשיכים ללכת, כאילו שום דבר לא קרה, שוכחים כבר מזמן שבכלל היינו בעולם הזה, הרגשות האלה ואני.

אנשים שצריך להרוג: את מי שהמציא את הצלצול.

מחשבה: אני לבד בעולם הזה.