על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 3/2009
לורליי
היא רצה ברחובות הריקים, והרוח מוחה מפניה את הדמעות. היא רצה, והגשם שוטף את הדם מלחייה.
"למה, למה, למה?!"
הכאב ממלא אותה, והיא לא יכולה לברוח, אבל היא ממשיכה לרוץ, נלחמת בבלתי אפשרי, שוב.
איך יכלה להאמים שהוא שונה? איך יכלה להאמין שהפעם, הוא יהיה נאמן, שהסיפור שלה ייגמר ב"הם חיו באושר ואושר"?!
אבל הוא בגד בה. הוא הלך לביתה של קטרין, והיא אמרה שהם שכבו.
המילים של המודעת משחירות לנגד עיניה כשהיא בוהה בעמוד החשמל הקרוב.
ל"פרנצ'סקה" דרושות עובדות חדשות.
החלטה פרועה מופיעה בה. היא מעתיקה בהחלטיות את המספר הרשום.
ומאז היא עובדת שם. וכל גבר שנכנס לחדרה של הזונה היפהפייה, לא מתעורר בבוקר שלמחרת.
והיא המשיכה לנקום את נקמתה.
ימים התחלפו בשבועות, חודשים התחברו לשנים. חלפו חמש שנים.
יום אחד נכנס גבר לחדרה, שסימני ההזדקנות שבאה תרם זמנה ניכרו היטב בפניו ובהליכתו. לרגע התבלבלה, האיש נראה לה מוכר. אולם הייתה לה עבודה, ויותר מכך, היייתה לה נקמה. כמנהגה, היא הציעה לו לשתות עמה תחילה מעט יין. איש מלקוחותיה מעולם לא סירב לה בכך, והוא לא היה יוצא מן הכלל. בסיום עבודתה, שאל אותה אודות המחיר. הוא שילם והתכוון לצאת. בפתח הדלת עצר הסתובב לעברה ואמר: "את שווה יותר מזה". לאחר מכן יצא.
כספרה את השטרות, מצאה בינהן פתק קטן:
"אהובתי, סלחי לי על השנים הללו. נהגתי כנבל. הייתי נותן הכל לחסוך ממך את הכאב שחווית מאז."
והיא הבינה. היא נזכרה.
לרגע בהתה בחלל האוויר לפניה. לאחר מכן, כאחוזת טירוף, פנתה לחפש בין חפציה הדלים. ומשמצאה את הלהב שחיפשה, אותו להב שבו חתכה את עצמה מתוך ייאוש לפני חמש שנים, נאחזה בו, כאילו היה תקוותה האחרונה.
פרנצ'סקה, בעלת בית הזונות, מצאה את גופתה בבוקר שלמחרת. היה לה חבל על האבידה. לורה הייתה עובדת טובה... בכל המובנים.
אנשים שצריך להרוג: את אלה שמזניחים את אהבתם.
ציטוט: "הנואף מעבד שדות זרים, ומשאיר את שדותיו לא מעובדים." פלאוטוס
מחשבה: לא סתם שיחזרתי את הסיפור היפהפה בימיי הביניים באופן כל-כך מדכא. בעיניי, כל אחת מגרסאות הסיפור משקפת את התקופה בה נכתב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
