על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 4/2009
משוגעת
בזמן האחרון אני נהיית יותר ויותר פסיכית. הטירוף מתקרב אלי יותר ויותר, מאיים יותר מאי פעם לסחוף איתו אל מעמקי התהומות הנוראים ביותר.
יואב תיאר את זה בתור חדר ריק עם קירות לבנים.
אצלי זה שונה.
אני לא יודעת איך החדר בדיוק, אבל אני יודעת שהוא סגור. ומלא באנשים. ואני מפחדת, ואני רוצה לצאת, ולא יכולה. והאושא שתמיד ברחתי ממנו, גדול ומאיים מתמיד, מחכה בפינה, ורק מצפה לרגע שבו הוא יוכל לתקוף, להכאיב, לפגוע.
האושר הוא רק רגעים קטנים, שנועדו להראות לי כמה עמוק אני נופלת, שמונעים מני להתרגל למצב הרע.
השיגעון הורס אותי, מתקרב....
אתם חושבים שזו בדיחה? אנישועת צלילים שאף אחד אחר לא שומע, אני רואה דברים שעי לא אמורה לראות.
אני רוצה להתעורר מהסיוט הזה. אני רוצה שמישהו יוציא אותי מזה, או לפחות יודה שזה קיים.
זה לא רק הדימיון שלי. אני באמת משוגעת.
למה אף אחד לא מבחין בזה? למה אף אחד לא שם לב לזה שמשהו לא בסדר, למה אף אחד לא מטפל בזה?!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
