על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 4/2009
החדרים.
הם מכניסים אותה לתוך חדר, ונועלים את כל הדלתות. הם אוטמים את כל החלונות, ומכניסים פנימה את הטירוף. והיא יושבת שם, באמצע החדר, ילדת רחוב קטנה, מפוחדת ומכווצת, ידיה הרזות עוטפות את ברכיה, ועיניה הגדולות, המפוחדות, נעוצות בחלל החדר. ואותה ההיא, רק אחרת, רצה מסביב לחדר, ומטיחה את עצמה בקירות, וצועקת מרוב כאב, והיא מטופרת בכל תנועה שלה, ואף אחד לא רואה.
ואז הדלת נפתחת, ולפניה עומדת דמות. היא לא רואה את הפנים, רק גלימת מוסקטר כחולה, וכובע רחב-שוליים עם שתי נוצות כחולות נדירות ביופיין, ודקר נאה בנדן מפואר. ושתי הילדות מתאחדות לאחת, והיא שוב אותה הילדה היפה שהייתה, עם עיניים כחולות ותמימות, עם אותו השיער הזהוב, הארוך, וחיוכה שוב אותו החיוך של המאושרת באדם. והוא מושיט אליה את זרועותיו, והיא רצה אליו, צוחקת באושר, והם נפגשים בחיבוק חם של אחים, כמו פעם.
"אחי האהוב.." היא לוחשת, והוא רק מביט בה, בילדה שהציל פעמים כה רבות.
אבל אושר-מצרך נדיר הוא באותם חדרים חלולים, ואין זה קשה לאתר את מקורו. והם שוב חוזרים, העכבישים השחורים, ומגרשים אותו, ועוקרים אותו מליבה ומחיבוקה, ושוב נועלים את הדלתות.
והיא שוב משוגעת, והיא שוב שוקעת בייאושה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
