על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 4/2009
עוד סיפור שנכתב במסנג'ר...
"שעות הדמדומים שעות יפות הן, אך השעות שלפני הזריחה יפות מהן.
מאז ומתמיד האמנתי שזו הסיבה לכך שכל הרגעים הקסומים מתרחשים תמיד דקות ארוכות לפני שהשמש מברכת אותנו בקרניה.
כשביקרתי בבית הקיץ הקטן, שהורישו לי הוריי, אהבתיע יותר מכל להתעורר מוקדם, ולטייל בשולי היער בציפיה לאורו הראשון של הבוקר.
בוקר סתווי אחד, ביום שבת שביליתי בבית הקיץ שלי, החלטתי לשנות את מסלולי הרגיל, ולפנות אל האגם הקטן שנמצא לא רחוק משם.
הדרך אל האגם הייתה יפה תמיד, והשלכת הלמה אותה עד מאוד. בהליכתי, העדפתי להסתכל מסביבי, ולכך לא שמתי לב לאבן קטנה בדרכי, ומעדתי.
הנפילבה הייתה כואבת, וכאשר ניסיתי לקום, גיליתי שאיני יכולה. עיקמתי את קרסולי.
לרגע אחד הרגשתי אובדת עצות, לא היה לי שום רעיון מה לעשות, שהרי הייתי מרוחקת מאוד מאנשים.
"סלחי לי" שמעתי קול מאחורי "האם אוכל לעזור לך במשהו?"
הסתובבתי לאחור. עמד שם בחור נאה, בן גילי בערך, שיערו חום גלי, ועיניו-עיניי שקד מדהימות.
"נראה כי נקעתי את קרסולי" עניתי, מסתירה את הסומק הקל שעלה בלחיי מאחורי שיערי.
הוא חייך קלות, התכופף והניף אותי על ידיו.
"אני לוקח אותך אל האגם" הוא אמר "יכולתי לקחת אותך גם לביתך, אבל נדמה לי שלא תרצי להפסיד זריחה כה יפה.."
הנהנתי, מופתעת. לא יכולתי להבין כיצד בן אדם שפגשתי לפני דקות ספורות כההטיב להבין אותי..
כשהתקרבנו לאגם, ראיתי סירה קטנה על החוף.
"התואילי בטובך לארח לי לחברה בשיט קצר בשעת בוקר נאה זו?" שאל אותי מכרי החדש, וחיוכו ריצד על פניו בחינניות.
"לא לפני שאדע את שמך" עניתי באותו חיוך משועשע.
"שמי נוא סדריק" ענה בחיוך "ומה שמך, עלמתי הנאווה?"
"שמי אלינור" עניתי, חסרת נשימה כמעט.
"אם כך, ליידי אלינור" המשיך, מניח אותי בעדינות בתוך הסירה "אני גאה
להזמין אותך לטיול קטן" את מילותיו האחרונות ליווה בגרירת הסירה אל המים.
"בשמחה, סר סדריק" חייכתי שוב.
קרני השמש הראשונות פגשו אותנו במרכז האדם.
"מעולם לא ראיתי בוקר נאה יותר" לחשתי, והרגשתי את לחיצת ידו המגוננת של סדריק.
"תאמיני או לא" ענה, "גם אני".
הדרך חזרה אל ביתי נראתה כחלום, במיוחד לאור העובדה שהוא התעקש לשאת אותי
כל הדרך על ידיו, אף על פי שהרגל הפגועה כמעט והפסיקה לכאוב. הוא נשאר
בביתי כל אותו היום.
"את יודעת" אמר לי, כאשר צפינו יחדי בשקיעה, "שעות הדמדומים יפות הן, אך הזריחה הולמת אותך יותר"."
"סיפור יפה, אמא" מחייכת אלי הנערה שיושבת מולי. עיניי השקד שלה מחייכות, ושערה החום ממסגר באופן נאה את פניה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
