על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 5/2009
החבר שהלך
לרגע מטורף אחד האמנתי ששמעתי את קולך במסדרון. תקווה עצומה גאתה
בקרבי, ורצתי אל מקור הקול כמו מתוך טירוף מאושר. היה לי קשה להבין איך,
אבל האמנתי שתהיה שם. שמעתי את הקול שלך.
רק הם היו שם, נועצים בי מבט שופט. שמעתי אפילו את אחד מהם מבטא זאת בקול רם. איך היא מעזה להיות מאושרת כל-כך, אחרי שאיבדה אותו.
ברחתי משם. לא ידעתי לאן רצתי, אבל פתאום ראיתי את החרב שאיתה נהגת להתאמן
מבזיקה מבין העצים, והבנתי שאני נמצאת בחורשת האימונים שלנו.רצתי בעקבות
הבזק החרב, אך רק הריקנות פגשה אותי.
לא ידעתי לאן ללכת. לא היה לי איפה להסתתר מהאמת הנוראה. אתה אינך.
רק הנהר יכל להצילני, הנהר דרכו עזבת אותי, הנהר שסייע לך בבריחתך.
טבלתי את רגליי במים הקרים. בהיתי באוויר במים שהיו לפני, ולא יכולתי לעכל
זאת. לרגע רציתי שהגשר עליו ישבתי ייקרוס, רציתי שכל העולם יזדעזע, רציתי
שלאובדן שלי לא יהיה טעם מריר ויומיומי שכזה. רציתי אסון.
פתאום עינייך הבזיקו אליי בזעם מתוך הכחול העמוק של המים. ידעתי מדוע אתתה
כועס, ידעתי ששנאת את האגואיסטיות שבמחשבותיי, אך כל זה כבר לא שינה הרבה.
אתה היית שם, וזה כל מה שהיה חשוב לי. פתאום כל-כך רציתי לגעת בך, רק
נגיעה רגעית קטנה...
איבדתי את שיווי המשקל ונסחפתי אל המים. הנהר לקח אותי אליו, ואני רק המשכתי לחפש, תור אחר המגע האחרון שלך....
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
