על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 5/2009
החלאות האלה החלאות האלה, עשו פרצוף מרחם. החלאות האלה, שאמרו שהם דואגים בגללי. החלאות האלה, שנתנו לי איום מוסווה ולקחו לי את הסכין.
בגללם, אפילו לחתוך כמו בנאדם אני לא יכולה. אז אני נועצת ציפורניים. מה עוד נשאר לי לעשות?
אז ברחתי אליו. כי הוא היה חייב להבין, נכון? אז זהו, שלא.
והוא סתם עורר עוד פצעים ישנים. חשבתי שזמנם תם. טעיתי.
אז הוא עורר את כל הפצעים האלה, ועשה פרצוף מודאג, ושאל אם הכל בסדר. כן. הכל טוב. ברור שלא, אידיוט! כאילו שאתה לא יודע. הרי בעצם, זה התחיל בגללך. אתה היית אשם. ועכשיו, אתה שכחת. ואתה לא יודע, שאני זוכרת.
"סלחי לי." "אין לי על מה לסלוח." "גרמתי לך כאב." "הכאב הזה הוא כלום, בהשוואה לכאב שלקחת ממני." "לא הייתי צריך להביא חדש."
וזה לא רק אתה.
איך שכחתם, כולכם, וכל-כך מהר?!
ובצדק.
| |
|