על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 6/2009
"טיפול"
ילדה קטנה. קטנה מכדי להכיל כל כך הרבה כאב. בוכה כל הזמן.
ההורים מודאגים. מדברים במילים ארוכות ומוזרות. חוזרים הרבה על המילה "טראומה". מסתכלים עליה במבטים מרחמים בזמן הארוחות.
היא יושבת הרבה על הספסל הישן, בוהה בדשא. מתחילה לבכות, מחבקת את עצמה בידייים שמנמנות של ילדה בת 7.
הם שולחים אותה ל"פסיכולוג". אומרים שיהיה "יותר טוב" אם "יטפל בה" "אדם מקצועי".
אם רק ידעו אז.
הם לוקחים אותה אליו, אל ה"מומחה".
חדר לבן. שולחן וכסאות עם משענת גבוהה, מהסוג הלא נוח - הכל צבוע בלבן.
הוא אומר להורים ש"עדיף שייצאו" כי ככה"הילדה תרגיש משוחררת יותר".
ילדה בת 7.
הם יוצאים, משאירים אותה לבד איתו.
הוא אומר לה לשבת על הכסא, אומר לה "לעצום עיניים" ו"להשתחרר". והידיים שלו מטיילות על הגוף שלה, נוגעות במקומות שבהם הכי כואב לה, כאב של הגוף, "התפתחות", כמו שאמא אומרת.
הוא ממשיך לגעת, והילדה ממשיכה לשבת, כי הוא אמר לה. ועוברת שעה, והוא מפסיק, וההורים מגיעים ולוקחים אותה. הוא אומר להם לא לדבר איתה על "זה" ועל ה"טיפול", כי היא ב"מצב מאוד עדין".
והילדה חוזרת הביתה. וכואב לה, אבל היא לא בוכה. כל הדמעות שמורות למה שקרה על הספסל ההוא.
ושבוע עובר. ושוב לוקחים אותה לחדר ההוא, הלבן.
ושוב הוא מושיב אותה, והפעם מוריד לה חולצה. ושוב נוגע. עושה לה משהו בין הרגליים, משהו כואב. אומר שככה יהיה לה "עונג".
ובשבוע הבא היא צריכה לעשות לו "עונג", היא צריכה ללטף אותו, ובמיוחד "שם למטה".
ובשבוע הבא הוא מכניס אותה למקלחת, והיא משפשפת אותו בכל הגוף, רק הפעם בלי בגדים, ושוב בעיקר "שם למטה".
ההורים לא שואלים אותה, היא לא אומרת להם כלום. היא כבר לא בוכה, הם חושבים שזה "התקדמות".
ב"פגישה" הבאה הוא מוריד מכנסיים ואומר לה "ללקק" ו"למצוץ". הוא אומר שהיא "מדהימה".
ו"הפגישה" שאחריה. הוא משכיב אותה על השולחן. זורק את הבגדים שלה והבגדים שלו לפינה הרחוקה של החדר הלבן. מסובב אותה לכל הכיוונים, מכאיב לה. הפעם זה חזק יותר מכל סיוט שהיה לה בעבר.
והיא ממשיכה לשתוק. לא להגיד כלום. לאף אחד. אף פעם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
