על הגבול בין דמיון למציאות

אתה כותב: "יותר מידי אנשים מסביב. רועשים מידי, צמאים מדי לתשומת לב. יותר מידי מילים ומבטים זרים. אני רוצה ללכת. רוצה להתחפר בעפר בעמק של עשרה מטרים ולא לראות אף אחד. רוצה לישון, לנוח עד שלא תהיה עייפות.

אבל זה לא יצליח."

ואני וצה לשאול אותך: למה? לפני שנתיים כשהיית לבד, ולי זה לא היה מצליח. אבל עכשיו יש לך אותי! ואנייכולה לעזור, יכולה להסתיר אותך מעיניי זרים, לתת לך זמן למנוחה, אני יכולה להרחיק ממך אנשים בזמן שנתך. הרי בשביל זה אנחנו ביחד! בשביל זה יש לך אותי!

נכון?

אני רוצה לשאול אותך, ולא מעיזה.

רוצה לדעת שזה נכון, אבל הפחד, הפחד שתביט בי במבט עייף ותשאל "מה את רוצה הפעם?" חזק ימדי.