על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 8/2009
עייף.
ריציתי לפרוק. רציתי לשפוך אל תוך העמוד הלבן הזה את כל הכאב, האכזבה, השתיקה והייאוש. בשביל מה? ממילא אף אחד לא קורא פה. ממילא אין מי שייטרח באמת לעזור, ולא יישלח לעזאזל באותם משפטים שנועדו לעודד, באותו הנימוס הרצחני שבו הרגו את סוויפט.
קירות לבנים מביאים אל סף השיגעון, דפים לבנים מביאים אל סף המוות.
הקשיבו! אספר לכם סיפור, הסיפור האטחרון, החשוב ביותר! המסע אל מעבר למוות!
אני אובד בתוך המחשבות. אני-אני, ואני-היא, ואני-הוא. וכולם אני, אבל עכשיו כולם חסרי משמעות, כי הכאב מוחק את הכל, והמוות יקבור את כולם.
צריך להיות אני בשביל להבין אותי. צריך לשבת מול המחשב בשלוש לפנות בוקר בשביל ללכת רחוק כל-כך בשיגעון שלי, קרוב כל-כך למטרה- לדף הלבן. הדף שהפך ללבן מרוב המילים השחורות הקטנות שממלאות אותו.
אני עייף. וזה לא קשור לעיניי שנעצמות, לגופי שרעב למנוחה, לעובדה שלא אכלתי כמעט כלום קרוב ליומיים.
נשברתי. גם אני נוטש. אולי אתחיל במקום חדש. אין לי הרבה זמן ממילא בעולם הזה, אז בעצם זה לא משנה.
אין הרבה אנשים כמוני. זה טוב, אנשים ששקעו כל-כך ברחמים עצמיים מיותרים בעולם הזה.
אני רץ, מחפש ולא מוצא את הממחשבה הקודמת. אני רוצה ללכת, אבל קשה לי לעזוב.
אולי אפתח בלוג חדש.
היום אני הורג את לואינל אורואין. היא חלק מהעבר, מהעבר שצריך להרוג.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
