על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 8/2009
ואתה עומד בהלוויה שלה, ולא מבין מה אתה עושה פה, ולא יכול להסתכל מסביב,
כי הכל מזכיר מידי אותה, ומנסה להקשיב למה שאומרים, ולא יכול.
בא לך לצעוק: זה שקר! כל מה שאתם אומרים, בולשיט! והיא לא הייתה צעירה
מכדי למות, כי היא אמרה לכם אלף פעמים שהיא זקנה, זקנה מידי, ולא הקשבתם!
ואל תגידו שזה היה מכה לא צפוייה, כי הרי ראיתם את זה בא, אחרת מה היא
עשתה בכל השיחות האלה עם היועצת? ושלא תעזו להגיד שזו אבדה קשה לכולנו, כי
לכם היא קשה פחות מכל! ואל תגידו לנו להחזיק מעמד בימים אלה, כי זו תמיד
הייתה היא שהחזיקה אותנו, שעודדה ותמכה ופשוט הייתה שם כשצריך!
ואתה פשוט רוצה שכולם יילכו, אתה רוצה להשאר לבד עם הקבר, להשאר לבד עם מה שהיא.
ואתה רוצה ליפול על הברכיים, ולהגיד בשקט, בלחישה שרק היא תשמע: למה? למה
הלכת, אחות? למה נטשת אותי? למה בגדת בי ככה, למה לי השארת את החיים? הם
אמרו שהיית בן אדם טוב, הם שיקרו. אף פעם לא היית טובה. הרי הלכת בלי
להתחשב בי. הם אמרו שהיית טובה, הם אמרו רק חצי. היית ונשארת, את עדיין
כאן להקשיב לי.
ולמה שתקת? למה לא ביקשת עזרה, למה לא נתת לי למנוע את זה, כמו שעשית תמיד? למה היית חייבת ללכת? למה, אחותי, למה, ילדה, למה, חברתי?!
והיא לא יכולה לענות לך, והשתיקה שלה לא תגיד לך: דרכך עכשיו בלעדיי. ואם
תרצה להחיות אותי, עשה זאת: תן צדקה לאומני הרחוב, קח את כאבם של אלה
שנשארו אחריי! אם אתה רוצה שאני אחייה, הכל נתון בידייך.
אתה לא תשמע אותה, אבל אני מאמינה, שאתה תבין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
