על הגבול בין דמיון למציאות

אני לא רוצה ללכת לשום מקום. אולי פשוט תנעלו אותי במאורה שלי, ותתנו לי להתעסק בחרוזים שלי? ברצינות, זה לא כל כך רע. פשוט תחשבו שאני דוב, אז יש לי שנת חורף.

אולי אני באמת דוב. אני חייה במאורה (אם היה מישהו שהיה רואה את החדר שלי לאחרונה, הוא היה מבין), אני גדולה ומגושמת, ובחורף אני חולמת להסתגר בעצמי ונעול את הדלת בפני אנשים זרים.

והכי חשוב, אני שוב בודדה.

אני רוצה חורף. אני רוצה רחובות ריקים, אני רוצה גשם ורחובות אפרוריים, אני רוצה שיירד שלג שיעעטוף רק אותי.  אני רוצה ללכת לבד ברחוב ריק, ושיירד עליי שלג רטוב וקר, ושלא תהיה לי מטרייה ושאני אוכל לבכות לי בשקט. אני רוצה להתעורר בבוקר ולןראות רק לבן-שלג וערפל.

אני רוצה להחליק ולשבור את הרגל, אני רוצה לשכב בשלג הקר ושוב להרגיש כאב.

אני רוצה להרגיש שוב.