כשפתחתי את הבלוג הזה, זה היה בשבילי סתם עוד חייה מוזרה שלא כל-כך ידעתי מה לעשות איתה. לאט-לאט התחלתי לכתוב,, נשאבתי, ואיכשהו זה הפך לחלק מהשגרה.
יותר מאוחר, בסוף כיתה ח', הייתה תקופת חיים נוראית, והבלוג הזה הפך למקום של עירום ציבורי פרטי. מקום שבו הייתה לי הזכות לכתוב כל דבר, ממש כל מה שרציתי, בלי לתת דין וחשבון ובלי לעשות סלקציה בכניסה.
אלה שהיו פה פעם, זוכרים עד כמה נוטה לדיכאונית הייתי. חשבתי שהשתניתי מאז, חשבתי שהתקדמתי בחיים, והמון, חשבתי שמה שהיה אז כבר לא יחזור.
ילדה טיפשה ומגודלת. זה שאת לכאורה בוגרת עכשיו, זה שקיבלת היום צו ראשון וחגגת את זה ע"י 4 שעות עבודה+שיעורי בית בטרייגונומטריה במרחב עוד לא אומר כלום.
אז כן, אני לוקחת לעצמי בחזרה את הזכות לפרוק בבלוג הזה את כל מה שמצטבר.
אז כן, זה לא שלא עשיתי שיפור. אני מדברץ עם אנשים, אני מחייכת חיוכים כנים, ורק אחד מתוך חמישה מורים (במומצע) טורח לשאול אם אני לא בדיאטה כי אני נראית רזה יותר (דרך אגב, שקר גס. אף פעם - אף ל פעם אחת - לא עשיתי שום דבר מכוון-הרזיייה). יש לי ידידים מקסימים, אני משקיעה בלימודים והעבודה מספיקה לי בשביל לא לבקש מההורים כסף לבילויים, ועם זאת להרשות לעצמי את מיטב תענוגות החיים.
אבל...
מה כל זה שווה, אם בערב, כשהחבר שלי מלווה אותי הביתה ואני נשארת לבד, המחשבות השחורות חוזרות?
רגע, זו פריקה קונסטרוקטיבים, אז אני אשנסח את אותה המחשבה.
הדיכאון לא עזב אותי לרגע. הוא פשוט זז הצידה, והואיל ברוב טיובו לא להפריע לי בהתנהלות החיים הרגילה. נוצר אצלי מצב מאוד לא נעים, שבו אני תלוייה בחברת אנשים שסובבים אותי: כאשר הם כולם הולכים, הדיכאון חוזר.
החלק הכי עצוב בזה הוא התחושה שלא התקדמתי. איבדתי את האדם החשוב לי ביותר ביקום (קטע. לפני שבוע חלמתי שאני בורחת באמצע החתונה שלי בשביל להזמין את החבר הכי טוב שלי, כי בלעדיו זה לא נחשב) בגלל מה שקרה אז.
אני לא רוצה להתקע במקום. אני רוצה להתקדם ולהשאיר את כל זה, ללא שארית, מאחור.
רק ש... קשה לעשות את זה לבד.
אבל היי, אני אישה חזקה ועצמאית. מי בכלל צריך אנשים אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
