| 2/2009
אין לייותר מילים לתאר את מה שעובר עלי.
אין לי יותר מילים ליצור מהם סיפורים.
אין לי יותר כוח לבטא את עצמי.
כי איך אפשר לבטא משהו לא קיים?
"את לא מתה, אבל את גם לא באמת חייה".
כל מי שאמר לי את זה... אין לכם מושג כמה צדקתם.
כמה אנשים אמרו לי שקרה לי לעדד אותם ולהוציא אותם מדיכאון.
בולשיט!
מעולם לא עזרתי לאיש! תמיד רק הרעתי ופגעתי!
אני יודעת שזה ככה. לא משנה כמה תנסו לסלף את האמת ולרכך את המכה, אני יודעת שאני נטל חברתי. אני יודעת שאני מעיקה עליכם.
אני יודעת שפשוט
לא
באמת
אכפת
לכם
ממני!!!
ויודעים משהו? בצדק.
| |
מילים זרות
היא עמדה מולו, המומה, ולא ידעה מה לעשות או להגיד.פתאום חגה על מקומה ורצה אל היער.
מילותיו הדהדו באוזניה. "אני? איזו שטות. מעולם לא אהבתיך".
שום כוח שבעולם לא יכל לעצור את דמעותיה, או את רגליה, שנשאו אותה הרחק מן האיש שהתאכזר כל-כך אל נפשה המיוסרת.
היא מסתכלת על המילים, ופתאום הן זרות לה, כאילו זר הגה אותן, כאילו שאת רגשותיה ואת סיפוריה הכתיב לה זר. אז היא נשענת לאחור בכורסתה, מושיטה יד אל אחת המגירות, שולפת משם פתק קטן.
"בואי אלי היום בשתים עשרה. ל."
היא נאנחת. מסתכלת על השעון. אחת-עשרה אפס-אפס. עוד חצי שעה עד ליציאה.
אז היא חוזרת לסיפור.
היא רצה ורצה, ולא ראתה את הדרך שלפניה. סבך עצים... קוצים בשיער... והכל מלא בדם ובדמעות. ומעבר לכל, הקול הזה, הקול שלו, חוזר על המילים הכואבות...
וכך זה ממשיך, והמילים זרות לה.
ואז עוברת מחצית השעה, והיא מכניסה לכיסה את הסיפור הלא גמור, והולכת אליו.
והיא אצלו, והם מדברים, ומשתעשעים זה עם זו, ומה לא.
ואז הסיפור מחליק מהכיס הארור, והוא מרים אותו, וקורא אותו, ומרים את המבט שלו. המבט המזלזל שלו.
"זה מ שאת עושה בזמנך החופשי? כותבת סיפורים טיפשיים שכאלה?"
והיא עומדת מולו, המומה, ולא יודעת מה לעשות או להגיד. ופתאום מבינה מאיפה הגיעו המילים הזרות.
| |
כדורים
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך שהצעקות של ההורים שלי גורמות לי להתככץ כל פעם מחדש, איך שכל פעם מחדש זה משאיר שריטה על הכדור שלי.
סיפרתי לכם פעם על תאוריית הכדורים שלי? נראה לי שלא.
נפשו של כל אדם היא כדור. כדור קטן ואפור, שאינו נראה מיוחד בדבר ושוכן אי
שם בחזה. כןכן, אותו כדור שכל-כך מעיק עלי ומקשה עלי את הנשימה. אבל זה לא
ממש קשור.
כל פעם שאדם נפגע, כל פעם שהוא עצוב או שרע לו, בכדור מופיעה שריטה. ככל שהדבר פוגע יותר, כך השריטה עמוקה יותר.
כל פעם שטוב לבן אדם, על הכדור נצבע בצבעים ססגוניים שמסתירים את השריטות.
לא, השריטות לא נעלמות, הן עדיין שם, פשוט פחות שמים לב אליהן.
ברגע המוות, הכדור שבתוך האדם מתנפץ לרסיסים מרוב כל הצלקות.
ואז, רגע לפני שהוא נופל לרצפה, הוא מתאחה ומופיע מחדש, בתור כדור חדשף שלם ואפור.
ואז נולד מישהו חדש בעולם.
וישילדים כאלה, שנולדו לא בזמן.
ולילדים האלה, אין כדורים בתוכם.
ואז הם לא יכולים להיות ססגוניים ועליזים.
אבל גם אין בהם שריטות.
| |
חיים אכזריים, מה לקחתם ממני?!
טוב, אז לקחתם לי את החברה הכי טובה שלי. שתקתי.
ואחרי זה לקחתם לי את שמחת החיים שלי. שתקתי.
ואחרי זה לקחתם את ההעכרה שאחרים (אולי) רכשו כלפיי. שתקתי.
ואחרי זה לקחתם את התמימות שלי. שתקתי.
ועוד לקחתם את המשפחה שלי. המשכתי לשתוק.
ולקחתם את הסייף. ועדיין שתקתי.
ולקחתם את החבר שלי. ועדיין שתקתי.
ולקחתם את ידידי הטוב ביותר. ועדיין לא אמרתי דבר.
ואחרי זה לקחתם את היכולת שלי לאהוב. ושוב, שתקתי.
אבל עכשיו?
לקחתם את הריקוד שלי. הדחקתם אותו. החבאתם אותו. לעגתם לו.
ואני כבר לא יכולה לשתוק.
ועדיין לא אומרת דבר.
עריכה 27/02/2009, 16:13:
למי שלא הבין, לגבי הריקוד. הבהרה קטנה.
צלילים רכים של שיר אהוב. תנועה גולשת. סיבוב.
מתחילה לרקוד. לא יכולה לשלוט בעצמי. הריקוד כל-כך סוחף....
סוף השיר. קידה לקהל הדימיוני. כל-כך עצוב שאף אחד אף פעם לא יבין את זה.... לא יראה את הריקוד הזה....
השיר הבא. הריקוד הבא. התנועות החדשות, הסוחפות, הנלהבות.
צעדים.
נבהלת. עוצרת. מעמידה פנים ששום דבר לא קרה.
כי הרי מי יבין את הריקוד? אנשים רק לעגו לריקוד. תמיד.
אפילו הדבר הכי יפה בעולם בעיניה נעשה בהסתר, כאילו שיש בו מן הפסול.
| |
היא ידעה שהסוף כבר קרוב.
לא ככה היא דמיינה את זה. ממש לא ככה. היא לא רצתה למות... לא בדרך הזאת.
היא הייתה נותנת הכל בשביל לא לשכב עכשיו עירומה במחסן הנטוש הזה, בשביל שהאיש הזה לא יהיה מעלייה... בשביל שלא תהיה לו סכין ביד.
מילותיה של אישה זקנה שפגשה פעם ברחוב קינג ג'ורג' עלו במוחה.
"כאשר עצוב לך" אמרה הזקנה ההיא "כשקר לך, כשאת לבד, כשאת מפחדת... תשתמשי בכוח הרצון שלך. רצון, ילדה, הוא אחד הדברים הכי חזקים בעולם... אם יש לך מספיק ממנו. עכשיו רוצי לך, החיים שלך עוד לפנייך." וזהו. הלכה.
היא התרכזה ברצון שלה. זה היה קשה. היה קר במחסן ההוא.
קור.. חום... מיטה חמימה... בית... קרן אור של בוקר... חיוך אהוב... הוא מתכופף לעברה... העיניים החומות האלה... העינייים החומות, שנראו כל-כך פגועות בפעם האחרונות שראתה אותן.... "בוקר טוב"... הקול הזה.... הקול שהתחנן להזדמנות שניה.... פעם... לפני כל-כך הרבה זמן....
האישה הזקנה יושבת מולה, מיישרת מבט חסר בושה, מבט מוכיח, מבט של סבתא שנוזפת בנכדתה. חדר אפרורי, האישה הזקנה יושבת בכיסא-נדנדה, בידיה סריגה שלא נשלמה.
"מדוע עזבת אותו? היה לכם טוב ביחד... למה לא למדת לסלוח? ועכשיו הכל כמעט נגמר כל-כך רע!" והחיוך מטפס לעיניה.
"עכשיו תלכי. עכשיו הכל יהיה טוב."
החדר נעלם, מטשטש....
חום... מיטה חמימה... בית שטוף באור של בוקר.... היא פוקחת את עיניה... עיניים חומות וחיוך חם מקדמים אותה בברכה.... "בוקר טוב, נסיכה שלי"... הוא כל-כך קרוב... כל-כך קורן... כל-כך אהוב... מתקרב... רוכן, קרוב-קרוב...
"את סולחת לי?" הוא לוחש בשקט, ובקולו-תחינה.
"כן..."
עברו חודשיים.
שכבנו זה ליד זו בגינה ציבורית, מתענגים על רוח הסתיו הקלילה. פתאום, לא יודעת מה קרה לי, רציתי לדבר איתו על היום ההוא.
"תגיד..." פניתי אליו "אתה זוכר את היום שבו חזרנו?"
הוא הפנה אלי מבט מופתע.
"כן..." ענה במהוסס. "למה?"
"כי... פשוט תהיתי... איך בכלל קרה שהגעתי אליך הביתה?" שאלתי ברכות.
"אוה. זה היה די מוזר, למען האמת. את מבינה, זה היה בדיוק 5 שנים למותה של סבתי.... הלכתי לעיר, בכל מיני מקומות שבהם אהבתי להיות איתה... פתאום ראיתי אותך מעולפת ליד אחת החנויות ברחוב קינג ג'ורג'.... לא ידעתי מה לעשות, חוץ מאשר לקחת אותך אליי הביתה..."
ופתאום הבנתי מאיפה הכרתי את פניה של הזקנה ההיא.
| |
צלב שבור
גוף מחולל
מבט עכור
חיוך אומלל
דמעות בוערות
דמעה צורבת
מילים קשות
מכה כואבת.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
