על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 3/2010
"אני לא יודעת לאהוב? אני?? אהבתי כלכך הרבה יותר ממך בחיי, ואני אפילו לא בת 16!"
"נכון. אהבת יותר. ומה זה הביא לך? רק כאב, נכון?"
"אבל אהבתי!! אתה לא יכול להגיד שזה לא יכול להגיד שאני לא יודעת לאהוב, אם אהבתי!!"
"רגע... בואי נעשה סדר בדברים. מהי אהבה בשבילך? הרגש המרומם הטהור והתמים ביותר, נכון? ואת עצמך הודית שהאהבה שלך הביאה רק כאב. אז איך זה יכול להיות? אני אגיד לך. את לא אהבת. את לא יכולה לאהוב"
היא קורסת על הרצפה, רועדת בכי, וכל החדר מסתובב סביבה. צלילים, ראות, זכרונות שקיוותה שאבדו... הכל חוזר, והיא מבינה שהקול בראשה צדק. היא לא יודעת לאהוב, ולעולם לא תדע.
היא שומעת קול צחוק. הקול שבראשה עדיין שם. הוא תמיד שם, להפיל אותה אם אי פעם תעז לעמוד.
בסופו של דבר, אנשים שחיים בחדרים עם קירות רכים לא יכולים לאהוב.
הרי הם לא בני אדם, נכוו?
| |
לכל מי שיבין....
אני נועצת מבט בחלל הריק שמולי ורואה את הפנים שלך. אני קשיבה למוזיקה, ושועת את הקול שלך שר את המילים. אני מכסה על אפי בשיער שלי ומגלה בו שרידים מהריח שלך. השמיכות עוטפטת אותי במגע שלך והאוכל מזכיר את טעםם נשיקותיך.
אני מתעוררת בבוקר ושוב מגלה שאתה כבר לא שם...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
