| 4/2009
ראיתי אותו מחוויר, והרגשתי את זה מתקרב. התכופף כאילו קיבל מכה חזקה, וידיו הסתירו את פניו, את עיניו היפות, שהיו עכשיו מלאות כאב.
רציתי להביא לו חיבוק, לעודד אותו, לעזור לו, אבל ידעתי שבמצב הזה, המגע שלי יכל להרוג אותו.
והיא הייתה שם, בבר שמעבר לכביש, ולא חשדה בדבר, ופלירטטה להנאתה, ושתתה קצת, ועשתה עיניים לברמן...
ואם היא רק הייתה מסתובבת, אילו רק שמה לב שהוא היה שם, אם הייתה רואה כמה הוא מתייסר...
ראיתי איך היא בכתה בהלוויה שלו. והיא אפילו לא ידעה שזה היה בגללה...
לא רק בגללה. גם בגללי. כי לא עזרתי לו. ראיתי אותו גוסס, ולא יכולתי לעזור...
| |
עוד סיפור שנכתב במסנג'ר...
"שעות הדמדומים שעות יפות הן, אך השעות שלפני הזריחה יפות מהן.
מאז ומתמיד האמנתי שזו הסיבה לכך שכל הרגעים הקסומים מתרחשים תמיד דקות ארוכות לפני שהשמש מברכת אותנו בקרניה.
כשביקרתי בבית הקיץ הקטן, שהורישו לי הוריי, אהבתיע יותר מכל להתעורר מוקדם, ולטייל בשולי היער בציפיה לאורו הראשון של הבוקר.
בוקר סתווי אחד, ביום שבת שביליתי בבית הקיץ שלי, החלטתי לשנות את מסלולי הרגיל, ולפנות אל האגם הקטן שנמצא לא רחוק משם.
הדרך אל האגם הייתה יפה תמיד, והשלכת הלמה אותה עד מאוד. בהליכתי, העדפתי להסתכל מסביבי, ולכך לא שמתי לב לאבן קטנה בדרכי, ומעדתי.
הנפילבה הייתה כואבת, וכאשר ניסיתי לקום, גיליתי שאיני יכולה. עיקמתי את קרסולי.
לרגע אחד הרגשתי אובדת עצות, לא היה לי שום רעיון מה לעשות, שהרי הייתי מרוחקת מאוד מאנשים.
"סלחי לי" שמעתי קול מאחורי "האם אוכל לעזור לך במשהו?"
הסתובבתי לאחור. עמד שם בחור נאה, בן גילי בערך, שיערו חום גלי, ועיניו-עיניי שקד מדהימות.
"נראה כי נקעתי את קרסולי" עניתי, מסתירה את הסומק הקל שעלה בלחיי מאחורי שיערי.
הוא חייך קלות, התכופף והניף אותי על ידיו.
"אני לוקח אותך אל האגם" הוא אמר "יכולתי לקחת אותך גם לביתך, אבל נדמה לי שלא תרצי להפסיד זריחה כה יפה.."
הנהנתי, מופתעת. לא יכולתי להבין כיצד בן אדם שפגשתי לפני דקות ספורות כההטיב להבין אותי..
כשהתקרבנו לאגם, ראיתי סירה קטנה על החוף.
"התואילי בטובך לארח לי לחברה בשיט קצר בשעת בוקר נאה זו?" שאל אותי מכרי החדש, וחיוכו ריצד על פניו בחינניות.
"לא לפני שאדע את שמך" עניתי באותו חיוך משועשע.
"שמי נוא סדריק" ענה בחיוך "ומה שמך, עלמתי הנאווה?"
"שמי אלינור" עניתי, חסרת נשימה כמעט.
"אם כך, ליידי אלינור" המשיך, מניח אותי בעדינות בתוך הסירה "אני גאה
להזמין אותך לטיול קטן" את מילותיו האחרונות ליווה בגרירת הסירה אל המים.
"בשמחה, סר סדריק" חייכתי שוב.
קרני השמש הראשונות פגשו אותנו במרכז האדם.
"מעולם לא ראיתי בוקר נאה יותר" לחשתי, והרגשתי את לחיצת ידו המגוננת של סדריק.
"תאמיני או לא" ענה, "גם אני".
הדרך חזרה אל ביתי נראתה כחלום, במיוחד לאור העובדה שהוא התעקש לשאת אותי
כל הדרך על ידיו, אף על פי שהרגל הפגועה כמעט והפסיקה לכאוב. הוא נשאר
בביתי כל אותו היום.
"את יודעת" אמר לי, כאשר צפינו יחדי בשקיעה, "שעות הדמדומים יפות הן, אך הזריחה הולמת אותך יותר"."
"סיפור יפה, אמא" מחייכת אלי הנערה שיושבת מולי. עיניי השקד שלה מחייכות, ושערה החום ממסגר באופן נאה את פניה.
| |
החדרים.
הם מכניסים אותה לתוך חדר, ונועלים את כל הדלתות. הם אוטמים את כל החלונות, ומכניסים פנימה את הטירוף. והיא יושבת שם, באמצע החדר, ילדת רחוב קטנה, מפוחדת ומכווצת, ידיה הרזות עוטפות את ברכיה, ועיניה הגדולות, המפוחדות, נעוצות בחלל החדר. ואותה ההיא, רק אחרת, רצה מסביב לחדר, ומטיחה את עצמה בקירות, וצועקת מרוב כאב, והיא מטופרת בכל תנועה שלה, ואף אחד לא רואה.
ואז הדלת נפתחת, ולפניה עומדת דמות. היא לא רואה את הפנים, רק גלימת מוסקטר כחולה, וכובע רחב-שוליים עם שתי נוצות כחולות נדירות ביופיין, ודקר נאה בנדן מפואר. ושתי הילדות מתאחדות לאחת, והיא שוב אותה הילדה היפה שהייתה, עם עיניים כחולות ותמימות, עם אותו השיער הזהוב, הארוך, וחיוכה שוב אותו החיוך של המאושרת באדם. והוא מושיט אליה את זרועותיו, והיא רצה אליו, צוחקת באושר, והם נפגשים בחיבוק חם של אחים, כמו פעם.
"אחי האהוב.." היא לוחשת, והוא רק מביט בה, בילדה שהציל פעמים כה רבות.
אבל אושר-מצרך נדיר הוא באותם חדרים חלולים, ואין זה קשה לאתר את מקורו. והם שוב חוזרים, העכבישים השחורים, ומגרשים אותו, ועוקרים אותו מליבה ומחיבוקה, ושוב נועלים את הדלתות.
והיא שוב משוגעת, והיא שוב שוקעת בייאושה.
| |
לשבת לבד, בריחוק ובקור,
לשבת בצד-
ולשתוק.
להביט בך, לא פונה לאחור,
ואת הכאב-
לחנוק.
הצללים על פניך
רוקדים בדממה
בפניך כורע היער.
השמחה של היום
לא תהיה עוד מחר,
והכאב מתפרץ, חד כתער.
| |
תשובות לשאלון השבועי
האם את מצליחה לזכור את החלומות שלך במלואם?
רק בודדים... אבל אני זוכרת הרבה קטעים נבחרים.
יש לך תחושת זמן בחלומות שלך?
אני ודעת כמה זמן עובר, אבל אין לי ממש תחושה של ההשפעות שלו. למשל, אני יכולה ללכת בחלום נצח, ולהשאר רעננה ועם המון כוחות.
היו לך פעם חלומות ששלטת בהם והיית מודעת לכך שזהו חלום?
לפעמים. אני תמיד מודעת לכך שאני בתוך חלום (חוץ ממקרים נדירים), ולפעמים אני גם יכולה לשלוט בהם.
יש הגיון בחלומות שלך?
החלומות שלי מלאים בהגיון-ההגיון המעוות שלי....
את מנסה לפרש את החלומות שלך וללמוד מהם?
לא ממש. אני משתלדת לזכור אותם וללמוד מהם לקח, אבל בדרך כלל אני לא מנסה לפרש אותם.
יש חלום שאת זוכרת במיוחד? למה?
כן. יש לי חלום שחלמתי לפני משהו כמו חצי שנה... זה היה אחד מאותם החלומות שבהם דווקא לא הייתי מודעת לכך שזה חלום, אולי בגלל שכל-כך רציתי שזה יהיה אמיתי. בחלום הלכתי ברחוב, ופתאום נתקלתי בחברה הכי טובה שלי (שכרגע גרה בקנדה)... ואז הסתבר שהם חזרו לארץ ונשארים לגור כאן...
זה היה חלום נדיר, כי הוא פשוט שיקף את מה שכל-כך רציתי בשש השנים האחרונות....
היה לך פעם חלום של נפילה מתמשכת?
לא ככל שזכור לי.
אם היית יכולה לחלום על אירוע מסוים, מה הוא היה?
הייתי רוצה לחלום שאני נמצאת לפני הרבה שנים, בגלקסיה רחוקה...
מה את מרגישה כשמעירים אותך באמצע חלום?
אכזבה ועייפות. אני לא אוהבת לחזור למציאות.
ראית פעם מישהו חולם?
לא.
| |
הייתי היום במרכז העיר. לבד, כי לא היה מי שירצה לאחר לי לחברה (כצפוי).
במדרחוב ראיתי אישה שניגנה בנבל. כשניגשתי אליה להניח מטבע והיא הרימה את מבטה, הזדעזעתי כל-כך, שלא יכולתי להסתכל לה שוב בעיניים. הן היו כל-כך... עצבות.
בדרך חזרה ניגשתי להניח בסלסלה שעמדה לפניה עוד כמה מטבעות, כי היא הייתה נגנית מדהימה. באמת.
ואז הסתכלתי עליה, והיא... חייכה. רק חייכה. לא אמרה שום דבר.
אבל, אלוהים, החיוך שלה היה הדבר הכי נפלא שראיתי אי פעם.
עדיין מתדרדרת.
מעניין, אם באמת יגדירו אותי כחולת נפש, כמהמכם יישארו איתי בקשר? אני מהמרת שאף אחד.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
