אני לא דתייה ואפילו לא יהודייה, אבל שיחה עם בן אדם מאוד חשוב בחיי גרמה לי לעשות ניקיון פסח מוחי ובין היתר להוציא החוצה כמה דברים שצריכים להאמר. אז ני רוצה לנצל במה זו לכתיבת מכתב פתוח-סגור למי שבאוופן מסויים היה היחיד שכתבתי בשבילו את הבלוג הזה מלכתחילה. ד'ארטניין, רק רציתי להגיד את זה באופן שתאמין בו. אני אוהבת אותך.
אתה יודע מה היה הכי קשה? לדעת, במשך 5 שנים, שהחברות הזו לא הייתה, ולעולם לא תהייה סימטרית. כי על ההתחלה לא יכולנו, לא אני ולא אתה, לגשר על פער אחד בסיסי: לא תפסנו את הקשר הזה באופן שוויוני. בשבילי, היית אולי הבנאדם היחיד שהיה חשוב לי באותה תקופה. בשבילך, הייתה לך עוד ידידה טובה.
וזה המשיך גם לנים הבאות. לא יכולתי שלא לשים לב שבניגוד אליי, אתה מעולם לא פנית אליי כשהיו לך בעיות. ונכון לשנים האחרונות, כמעט כ פעם שנפגשנו, הייתה ביוזמתי.
אני זוכרת במיוחד שיחת טלפון אחת, שהייתה לנו בזמן שהייתי בפנימייה. ברשתך, אצטט פה את הקטע הרלוונטי.
"...אנשים אומרים שאת חסרה בנוף הבית ספרי."
"באמת? מי אומר את זה?"
"אני לא יכול לספר לך".
"אמרת אנשים. אתה נכלל בזה? באנשים שמתגעגעים אליי?"
"כן. לי באופן אישי את חסרה".
אילו רק ידעת כמה שמחתי אז. איזה אושר גרמה לי המחשבה שלמרות הכל, אכפת לך.
ואז חזרתי, והדבר הראשון שהתנפץ לי בפרצוף, זו האמת עלינו. כי מאז שחזרתי, מעולם לא באת לדבר איתי. גם כשהיית נכנס לכיתה שלנו, לא היית אומר אפילו שלום (ובדקתי. כמה פעמים).אני לא באה אלייך בתלונות. אני רק מנסה להסתכל לאמת בעיניים, ולשאול אותך, כמעט ישירות, האם זה עוד משו בעינייך.
זה אפיו יהיה הגיוני אם לא. העמסתי עלייך יותר מעצמי משאפשר היה לצפות מכל אדם, רחב-לב ככל שיהיה, לשאת.
תודה שהיית שם בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
