לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על הגבול בין דמיון למציאות

פיירו במסיכה של ארלקינו

כינוי: 

בת: 30

MSN: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2009


הייתה לי פעם אחות קטנה.
היו לה עיניים ירוקות וחיוך של מלאך שובב.
אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר בעולם.
יום אחד אמא שלחה אותה לסופר.
היא הייתה אז בת 10.
היא לא חזרה.
ההורים הלכו לחפש אותה.
אחרי שבוע מצאו גופה.
שחוותה אונס ואז נדקרה.
ההורים ישבו שבעה.
והמשיכו לחיות.
הם אמרו ש"דברים כאלה קורים.
הם אמרו שאסור לזה לעצור לנו את החיים.
הם אמרו שהיא הייתה רוצה שנמשיך.
אתם יודעים מה היא הייתה רוצה?!
לחיות!
אחותי רצתה לחיות.
אבל היא מתה.
רציתי שתהיה לי אחות.
אבל גוררים אותי לחיי היומיום.
זו הנורמה.
אחותי הייתה בסך הכל חלק מהסטטיסטיקה.
נכתב על ידי , 30/6/2009 23:03  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשנופלים אל תהום, רק חלק מהאנשים מתרכזים במה שמחכה למטה. האחרים, האנשים האמיתיים יותר, יודעים שמה שחשוב הוא הנפילה עצמה.
הם יודעים, האנשים האמיתיים, שהרגע האחרון שייחרט, יהיה הרגע הזה. אז הם חיים אותו.
הם יכולים לצרוח מאימה, הם יכולים להתפלל לאליהם או לאלים אחרים, הם יכולים להזכר במה שהיה.
אבל האנשים האמיתיים בוחרים אחרת. הם פשוט נופלים.
הרגע האחרון שלהם אינו נפילה וכאב- הרגע האחרון של אנשים אמיתיים הוא החזרה אל האדמה.
נכתב על ידי , 30/6/2009 17:55  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אתוס, פורטוס, להתראות בקרוב. אראמיס, שלום.
-
אתוס, פורטוס, בהצלחה בהמשך. ד'ארטניין-אנחנו עוד ניפגש. אני מבטיחה.
נכתב על ידי , 27/6/2009 22:14  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




"ורה!" החיוך המלאכי הזה. הריצה של הרגליים הקטנות. מעולם לא ידעתי עד כמה זה נפלא...
"באת לאסוף אותי?" התמימות המתוקה הזאת...
"כן, מאשה. באתי לכאן בשבילך".
יוצאים מדלתות העץ הגדולות. הולכים...
"את ורה?"
"כן, אני ורה".
"באת לקחת אותי?"
"כן, מאשה..."
עולים על האוטובוס. נוסעים.
"מי את?"
"אני ורה".
"את ורה?"
"כן."
"באת לקחת אותי?" בלאט... אני מתחילה לאבד את תחושת המציאות.
"כן".
מוציאה פלאפון. כותבת סמס לחבר.
"אתה לא היית חלום, נכון?.. אתה קייים במציאות?"
עבודה מחרפנת.
נכתב על ידי , 22/6/2009 16:28  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אישה


סוגרת אחרי את הדלת. לכאן הם לא יעזו להכנס, אין להם ביצים לחדור לתחום השליטה הבלעדי של האישה.
אני אוהבת את האישה. היא חזקה. היא משדרת בטחון. היא יכולה לדבר בחופשיות על סקס, ולגרום לגברים להסמיק. היא מזה ללכת בבית בחלוק פתוח למחצה, ולגרום לגברים להסיט את עיניהם בבושה. האישה מוצקה, שרירית, עם חזה שופע ושיער ארוך. האישה יכולה בקלות לזרוק באמצע החדר שלה חזיות, ואף אחד לא יוכל להעיר לה. האישה חופשייה. האישה היא אימת הגברים.
ואף אחד לא יודע שמאחורי החצאית הרחבה, שהאישה לא תהסס ללבוש ברוח הכי חזקה, מסתתרת סך הכל נפגעת אונס, ילדה קטנה ומפוחדת....
נכתב על ידי , 20/6/2009 22:40  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"טיפול"


ילדה קטנה. קטנה מכדי להכיל כל כך הרבה כאב. בוכה כל הזמן.
ההורים מודאגים. מדברים במילים ארוכות ומוזרות. חוזרים הרבה על המילה "טראומה". מסתכלים עליה במבטים מרחמים בזמן הארוחות.
היא יושבת הרבה על הספסל הישן, בוהה בדשא. מתחילה לבכות, מחבקת את עצמה בידייים שמנמנות של ילדה בת 7.
הם שולחים אותה ל"פסיכולוג". אומרים שיהיה "יותר טוב" אם "יטפל בה" "אדם מקצועי".
אם רק ידעו אז.
הם לוקחים אותה אליו, אל ה"מומחה".
חדר לבן. שולחן וכסאות עם משענת גבוהה, מהסוג הלא נוח - הכל צבוע בלבן.
הוא אומר להורים ש"עדיף שייצאו" כי ככה"הילדה תרגיש משוחררת יותר".
ילדה בת 7.
הם יוצאים, משאירים אותה לבד איתו.
הוא אומר לה לשבת על הכסא, אומר לה "לעצום עיניים" ו"להשתחרר". והידיים שלו מטיילות על הגוף שלה, נוגעות במקומות שבהם הכי כואב לה, כאב של הגוף, "התפתחות", כמו שאמא אומרת.
הוא ממשיך לגעת, והילדה ממשיכה לשבת, כי הוא אמר לה. ועוברת שעה, והוא מפסיק, וההורים מגיעים ולוקחים אותה. הוא אומר להם לא לדבר איתה על "זה" ועל ה"טיפול", כי היא ב"מצב מאוד עדין".
והילדה חוזרת הביתה. וכואב לה, אבל היא לא בוכה. כל הדמעות שמורות למה שקרה על הספסל ההוא.
ושבוע עובר. ושוב לוקחים אותה לחדר ההוא, הלבן.
ושוב הוא מושיב אותה, והפעם מוריד לה חולצה. ושוב נוגע. עושה לה משהו בין הרגליים, משהו כואב. אומר שככה יהיה לה "עונג".
ובשבוע הבא היא צריכה לעשות לו "עונג", היא צריכה ללטף אותו, ובמיוחד "שם למטה".
ובשבוע הבא הוא מכניס אותה למקלחת, והיא משפשפת אותו בכל הגוף, רק הפעם בלי בגדים, ושוב בעיקר "שם למטה".
ההורים לא שואלים אותה, היא לא אומרת להם כלום. היא כבר לא בוכה, הם חושבים שזה "התקדמות".
ב"פגישה" הבאה הוא מוריד מכנסיים ואומר לה "ללקק" ו"למצוץ". הוא אומר שהיא "מדהימה".
ו"הפגישה" שאחריה. הוא משכיב אותה על השולחן. זורק את הבגדים שלה והבגדים שלו לפינה הרחוקה של החדר הלבן. מסובב אותה לכל הכיוונים, מכאיב לה. הפעם זה חזק יותר מכל סיוט שהיה לה בעבר.
והיא ממשיכה לשתוק. לא להגיד כלום. לאף אחד. אף פעם.
נכתב על ידי , 18/6/2009 22:19  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

12,397
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאידיוט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אידיוט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)