היי כולם :)
רציתי להודיע שהבלוג יוצא להפסקה... אני לומדת עכשיו באונברסיטה וזה נורא קשה!!!!
אז אין לי ממש זמן לכתוב לכם.
בכל אופן לקראת סיום החלטתי לשתף אותכם בסיפור קטן על עצמי, אני הרבה שנים כאן בבלוג ואף פעם לא סיפרתי לכם שום דבר אישי עלי.
אז אני חושבת שהגיע הזמן.
כתבתי את זה די מזמן ולא היה לי אומץ לפרסם את זה זה כי נורא קשה לי להיפתח אבל לקראת הסגירה של הבלוג חשבתי שזה יהיה מתאים לשתף אותכם קצת.
היי כולם,
אתם מכירים אותי שנים בזכות הבלוג הזה אבל לא באמת.
אתם
מכירים אותי דרך הסיפורים שלי שבאמת בחלק גדול מהם אני נמצאת אבל אותי כמו שאני
אתם לא באמת מכירים.
החלטתי
לשתף אתכם בסיפור מהחיים שלי.
כמו שבטח
שמתם לב בהרבה מהסיפורים שלי נמצא "המוות".
תמיד
מישהו מהדמיות בסיפור שלי מת או מתמודד עם מוות של מישהו שקרוב אליו.
בחיים
האמיתיים שלי אני מאוד מפחדת מהמושג הזה.
זה התחיל
כשהייתה בכיתה ט', בשכבה מעלי היה ילד.
הילד הזה
היה בכיתה שלידי, כל יום בהפסקות הייתי רואה אותו ותמיד אני וחברה טובה שלי היינו
מסתכלות עליו, הוא משך את התשומת לב שלנו בגלל הפנים העצובות שהיו לו.
הוא ילד
מדהים ביופי, עיניים כחולות היו לו.
כל יום
אני וחברה שלי היינו שאולות את עצמנו למה הוא נראה כל כך עצוב.
היה לו
הכל, הוא היה חתיך,מקובל, היה לו אח תואם שדומה לו שתי טיפות מים.
ההבדל
היחידי בינהם היה שאחיו היה יותר מהביישנים, "מהחננים".
הוא
לעומת זאת היה מקובל, הוא היה משקיע בלבוש שלו, עושה קוצים בשיער אבל פניו תמיד
היו עצובות.
יום אחד
נשארתי בבית, לא הרגשתי טוב אז לא הלכתי לבית ספר.
ירד גשם
זלעפות באותו יום, לא הפסיק אפילו לרגע.
בסביבות
עשר בבוקר קיבלתי טלפון מחברה שלי.
היא
התקשרה אלי נסערת, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
היא אמרה
ואני מצטטת "זוכרת את הילד עם הפנים העצובות? הוא התאבד!"
ברגע
ששמעתי שהוא התאבד הלב שלי דפק בחוזקה והדמעות החלו לרדת.
לא הכרתי
את אותו ילד יותר מידי, אף פעם לא דיברתי איתו אך תמיד הבחנתי בפניו העצובות.
מיד
חשבתי על אחיו התאום שדומה לו שתי טיפות מים.
היא
סיפרה לי שכל השכבה שלהם בכתה וששיחרו כמעט חצי בית ספר הביתה.
באותו
רגע באמת הרגשתי שהשמיים בוכים עליו, פתאום הבנתי למה הגשם לא הפסיק לרדת לשניה.
למחרת
בבית ספר סיפרו כל מני שמועות על התאבדות שלו, עד היום אף אחד לא באמת יודע מה
באמת קרה.
הבנתי
מהאנשים הקרובים אליו שהילד הזה החליט לצאת מהארון אך חבריו ירדו עליו ובגלל זה
עשה את מה שעשה.
סיפרו גם
שאחיו התאום הוא זה שמצא אותו תלוי במקלחת.
סיפרו
שהוא יצא מהבית וחיכה בגשם הזלעפות עד שיוציאו את הגופה של אח שלו מהבית, הוא לא
היה מסוגל להישאר שם.
לאחר
שבועיים בערך, אחיו התאום חזר לבית ספר.
הוא חזר
שונה, הוא לבש בגדים של היפי, שינה את התסרוקות בשערו.
אני מיד
חשבתי לעצמי שהוא משנה את עצמו כדי לא לראות את אח שלו כל פעם שהוא מסתכל במראה.
אני לא
באמת יודעת מה עבר לו בראש אבל תמיד, עד היום שאני שומעת את השם שלו או רואה את
אחיו התאום אני מיד חושבת עליו למרות שלא באמת הכרתי אותו.
זאת
הייתה הפעם הראשונה שראיתי את "המוות" אצל מישהו שיחסית קרוב אליו.
כשהייתי
בכיתה י"א חוויתי את "המוות" בצורה שונה.
סבא שלי
נפטר, אבא של אבא שלי.
אמא שלי
נכנסה לי לחדר בוכה והתפרצה "סבא נפטר"
היא לא
ידעה אך לספר לי את זה אז היא פשוט פלטה את זה ויצאה מיד מהחדר.
לקח לי
כמה דקות עד שעיכלתי
סבא שלי
היה בבית חולים כל השבוע אבל לא באמת האמנתי שהוא ילך ככה פתאום.
אחרי כמה
דקות התחלתי לבכות למשך כמה דקות ארוכות.
ירדתי
לסלון ואמא שלי מיד חיבקה אותי חזק ובכינו ביחד.
אבא שלי
עדין היה בבית חולים, חיכיתי שהוא יגיע, רציתי לחבק אותו וזה באמת מה שעשיתי.
אך שהוא
נכנס בדלת חיבקתי אותו חזק למשך דקות ארוכות.
אחרי זה
ההורים שלי סיפורו לאחותי ולאחי הקטן ונסעו להלוויה.
אני לא
רציתי ללכת, זה היה לי קשה מידי.
שנפגשנו
כל המשפחה המורחבת בשבעה, בת דודה שלי שהייתה מאוד קרובה לסבא שלי.
הוא גידל
אותה כל השנים האלה.
היא
סיפרה לי שביום שהוא נפטר הוא הגיע לה לחלום ונפרד ממנה.
כשקמה
בבוקר היא מיד שאלה את אמא שלה עם סבא נפטר.
אמא שלה
בעצמה עדין לא ידעה שסבא באמת הלך.
בזכות זה
אני באמת מאמינה שאנשים עולים למעלה לשמיים ותמיד רואים אותנו ודואגים לנו.
כעבור
שנתיים גם סבא מצד אמא שלי נפטר, הייתי אז בצבא שהודיעו לי על כך.
לקחתי
רכבת ונסעתי הביתה, בכיתי כל הדרך הביתה.
הייתי
נורא קשורה אליו, הוא גידל אותי כל חיי, הוא היה סבא מדהים.
גם
להלוויה שלו בחרתי לא ללכת, לא הייתי מסוגלת.
בשנה
הזאת שסבא שלי נפטר היה לי חבר, חבר לתקופה ארוכה אך התחילו להיות כל מיני בעיות
איתו.
אני
זוכרת שלא הייתי בטוחה מה לעשות, חשבתי להיפרד ממנו אך משהו בי בכל זאת החליט
להישאר.
אהבתי
אותו נורא, הוא באמת היה בחור טוב.
לילה אחד
סבא שלי הופיע לי בחלום, בחלום אמרתי לו "ראיתי את חבר שלי?"
הוא חייך
ואמר "הוא בחור טוב לירון אבל הוא לא בשבילך!"
אני לא
אשכח את המשפט הזה בחיים, ברגע שהוא אמר לי את זה סיפרתי לאמי שהתרגשה עד דמעות.
אם הזמן
באמת אני וחבר שלי נפרדנו, סיפרתי לו אז על המשפט של סבא שלי, לא יכולתי לשמור את
זה בבטן.
וביום
שאני והוא נפרדנו הוא אמר לי "כנראה שסבא שלך צדק"
אני כל
הזמן חולמת עליו, לא עובר שבוע שאני לא חולמת על סבא שלי.
היום
למשל 24.8.13 חלמתי עליו שוב.
חלמתי
שיש לי חבר חדש ופתאום סבא שלי מגיע ועושה לו שיחה שלא יפגע בי.
קמתי
בבוקר אם חיוך על הפנים כי הבנתי בזכות החלום שלי שהוא באמת שומר עלי תמיד.
אין לי
חבר חדש אבל לדעתי זאת הייתה מטאפורה להסביר לי שהוא תמיד דואג לי.
אני לא
מפחדת מהמוות שלי אני מפחדת מהמוות של האנשים שקרובים לי.
קשה לי
עם זה נורא, אני יודעת שלא צריך לחשוב על זה אבל בכל זאת יוצא לי לחשוב על זה.
האנשים
שבאמת קרובים אלי הם האנשים שאני הכי אוהבת ולאבד אחד מהם ניראה לי הדבר הכי נורא
שקיים.
בגלל זה
כתבתי את "ללמוד להמשיך" כתבתי אותו גם כדי להסביר לעצמי שלא משנה מה
אני אף פעם לא אשכח את האנשים שהלכו כי הם תמיד איתי.
והכי
חשוב שתמיד צריך להמשיך הלאה!
בקשר
לסיפור של הילד שהתאבד, אני באמת מבקשת ממכם לא לרדת על אנשים ולא לגרום להם
להרגיש רע כי אתם אף פעם לא יודעים למה העקיצות שלכם גורמות.
זה לא
בהכרח צריך להיות עקיצות על הומאים ולסביות, זה גם יכול להיות עקיצות על אנשים שהם
שמנים,רזים, מכוערים, טיפשים ואפילו שאתם סתם אומר לילד שהוא "חנון"
יכול לגרום לו להרגיש רע עם עצמו.
יש כל כך
הרבה סיפורים על ילדים שסיימו את חייהם בגלל ירידות של חבריהם.
אז אני
מבקשת מכולם לשים לב מה יוצא לכם מהפה ולא לפגוע ברגשות של אף אחד בצורה שיכולה
אחר כך להרוס את חייו.
תודה
שקראתם קצת מסיפור החיים שלי.
שמחתי
לשתף אתכם.
ואל
תפסיקו להאמין שהאנשים שהלכו מחייהם מסתכלים עליכם מלמעלה ודואגים לכם תמיד!
אוהבת
מלא
לירון
3>
מקווה שהתחברתם למה שקראתם.
אני רוצה להודות לכם על כל השנים שהייתם כאן איתי, קראתם ואהבתם.
אני אוהבת אותכם מלא מלא ולא יודעת אך להודות לכם.
מקווה שעוד אשוב
בכל מקרה אני עדין נכנסת לכאן אז אם יש לכם שאלות או לשתף אותי במשהו אישי שלכם אני כאן.
אוהבת מלא מלא ושוב תודה על כל השנים האלה
לירון 3> 3> 3> 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
