היי כולן....
סורי שלקח זמן המחשב שלי נדפק.
בקיצור יש שני שירים בפרק, ברגע שיהיה כתוב לכבות את השיר הראשון תכבו אותו זה חשוב.
מקווה שתאהבו
היה לי העונג לכתוב לכם את הסיפור הזה ותודה רבה רבה על כל התגובות ושאהבתן וקארתן.
תהנו :)
בפרק הקודם:
"מה
המצב שלו?" שאל אריק בלחץ כשנכנס לחדר הטיפול נמרץ ומיד ניגש לטפל בבנו
"המצב
לא טוב" השיבה האחות
"תעדכני
אותי במצב שלו" הוא הפציר בה
"אוקי
אמ...." החלה האחות לומר
"אין
זמן לזה" צעקה אחות אחרת העמדה לצידו "אנחנו מאבדים אותו"
"תביאו
לי מהר את המכונה" צעק אריק והתקרב אל עבר לירן
"בבקשה
ילד שלי, בבקשה תחזיק מעמד" הוא התחנן אליו בעוד מגישים לו את המכונה
"טוב
כולם לזוז" הוא אמר כשהניח עליו את הידיות של המכונה בעוד קו ישר של חיים
מופיע על המכונה
"קליר"
הוא צעק וחשמל אותו בעזרת המכונה בעוד ליבו דופק בחוזקה ומתפלל לראות שוב את
הקווים שבמצג זזים.
פרק 30:
כעבור
שנתיים
עברנו כל
כך הרבה מאותו יום שיותם הגיע אלי הביתה ויצאנו לחפש את לירן.
לא יאמן
כמה דברים השתנו,חלקם לטובה וחלקם לרעה.
אבל מה
שבטוח שכל אחר נמצא במקום אחר היום.
זה היה
עוד בוקר קריר ואפור כמו כל יום בחודשיים האחרונים.
ישבתי על
המיטה עם כוס שוקו חם ביד וחשבתי.
חשבתי על
האמא שלי, התמונה שלה עלתה לי בראש.
כבר שלוש
שנים עברו מאז המוות שלה.
היום אני
משתחררת מהצבא ואמא שלי לא זכתה לראות אותי על המדים אפילו פעם אחת.
קמתי
מהמיטה והתלבשתי במדים בפעם האחרונה.
עוד כמה
שעות המדים יורדים ממני ואני טסה לחו"ל לגור עם אבא שלי.
כבר אין
לי בשביל מה להישאר כאן יותר, כל מה שהיה לי כאן איבדתי.
"נו
שיראל תמונה אחרונה" אמר יותם בייאוש בעוד הוא מחזיק את האייפון בידו
"נו
מאמי זה היום האחרון שלי על המדים חובה לתעד" חייכה שיראל בהתרגשות
"בסוף
עם כל התמונות האלה את תאחרי ליום האחרון שלך בצה"ל" הפציר יותם
"יאו
אתה צודק, אני חייבת לרוץ" היא אמרה
בעוד היא לוקחת ממנו את האיפון ובוחנת את התמונות שצילם.
"יאללה
מאמי,בואי אני אקפיץ אותך לבסיס"
"אמ...רגע
מאמי חכה" היא אמרה בהיסוס
"מה
קרה יפה שלי?" הוא שאל "פתאום לא בא לך להשתחרר מצה"ל?"
"בא
לי מאוד אבל חשבתי לנוסע לבקר את אמא שלי, מגיע לה לראות אותי פעם אחרונה על מדים
לא?"
"ברור"
הוא חייך ונישק נשיקה קטנה על שפתיה.
הוא ידע
עד כמה קשה לה ללכת לבקר את אמא שלה אחרי כל מה שקרה.
הוא שמח
שהיא קיבלת את ההחלטה הזאת ללכת אליה.
דפקתי על
הדלת מחכה בסבלנות שיפתח לי.
"היי
מתוקה שלי" חייך אריק בהתרגשות וניגש לחבק אותי "היום זה היום"
"כן"
חייכתי "גם שחרור וגם חו"ל"
"חלום"
הוא חייך
"כן,
אני מקווה"
"זה
יעשה לך טוב לינור, אין כמו טיול טוב בחו"ל" הוא חייך "ועוד עם
אבא"
"כן
על זה רציתי לדבר איתך" אמרתי ומיד ניגשנו לשבת על הספה.
עוד לא
סיפרתי לאריק שאני מתכננת להישאר בחו"ל ולא לחזור.
"מה
קרה דברי את מלחיצה אותי"
"אני חושבת ש...אני לא חושבת שאני
אחזור" אמרתי בחשש, לא רציתי לפגוע בו
אני
ואריק מאוד התקרבנו בשנתיים האחרונות
"מזאת
אומרת לא תחזרי?" הוא שאל מבולבל
"אני
חושבת להישאר לגור שם" השבתי "אין לי מה לחפש פה יותר"
"אל
תגידי את זה, יש לך את החברות שלך ואותי"
"אני
יודעת אבל שיראל מאושרת עכשיו עם יותם וגם מורן ויובל, הם מחכים שיובל השתחרר ואז
הם טסים ביחד לתאילנד לשלושה חודשים.
אני
מרגישה שאני צריכה לברוח מכאן, לשכוח מכל הצרות, אנחנו נשמור על הקשר"
"אני
מבין ילדה שלי" הוא אמר וחיבק אותי חזק, קרוב אליו "את היית כל כך חזקה
בכל השלוש שנים האלה, אני גאה בך לינור, גדלת להיות ילדה מדהימה, אמא שלך בטח
גאה"
"תודה
אריק" חייכתי אליו "את עזרת לי מאוד ואני מצטערת על כל מה שקרה עם
לירן" אמרתי והוא נאנח בעצב.
"הכל
בסדר" הוא חייך לי חיוך מאולץ " תשמרי על עצמך לינור ותמשיכי להיות
חזקה" אמר כשחיבק אותי בפעם האחרונה
"תודה
אריק, תודה על הכל" אמרתי בעוד כמה דמעות זולגות מעיני.
"את
מוכנה לזה?" שאל יותם בעוד שניהם יצאו מן המכונית
"אני
חושבת" השיבה שיראל ולקחה נשימה עמוקה "קצת מלחיץ אותי להיות במקום
כזה"
"אל
תדאגי יפה שלי, אני איתך" הוא אמר והושיט את ידו אל עבר ידה, אוחז בה חזק.
הם החלו
להתקדם אל עבר הבניין הגדול, ידיה רעדו מעט והיה לה קשה להזיז את רגליה,
היא אף
פעם לא הייתה במקום כזה,היא לא ידעה למה לצפות.
"די
מאמי שלי,אין לך מה להיות בלחץ,זה כלום" הוא אמר מנסה לעודד אותה, הוא ראה עד
כמה היא לחוצה.
הם
התקרבו לעבר חדר האוכל,ראו את אמה יושבת שם עם חלוק לבן וחיוך גדול על פניה
כשהבחינו בה.
"ילדה
שלי" היא חייכה בהתרגשות "באת לבקר אותי"
"כן"
חייכה שיראל בעוד כמה דמעות זולגות על פניה
"באתי
לספר לך שאני משתחררת היום"
"איזה
יופי מתוקה שלי, בשעה טובה" היא חייכה אליה
"אך
את אמא? אך פה? את בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"אני
בסדר גמור,אני במקום שבו אני צריכה להיות" השיבה אמה
"אני
חולה שיראל,אני צריכה להבריא, המוסד גמילה הזה עושה לי רק טוב, באמת"
"אני
מצטערת אמא," אמרה שיראל והבכי התפרץ "אני מצטערת שלא הבנתי כל השנים
האלה עד כמה את שבורה בגלל אבא"
"את
לא אשמה מתוקה שלי, אני צריכה לבקש ממך סליחה על הסבל שגרמתי לך ולדביר" היא
אמרה מנגבת את הדמעות של שיראל ודומעת מעט בעצמה
"אני
שמחה שחבר שלך פקח את עיני" היא אמרה מסתכלת על יותם שעמד בינתיים בשקט ולא
הוציא מילה.
"אני
מודה לך שפקחת את עיני וגרמת לי לראות עד כמה הבעית אלכוהול שלי חמורה, עד כמה אני
עושה סבל לילדים שלי."
"בסך
הכל רציתי שיהיה לך טוב, שתחזרי להיות האמא ששיראל כל כך מתגעגעת אליה" אמר
יותם
"היא
חזרה" חייכה שיראל "אני מרגישה את זה"
"עוד
קצת" חייכה אמה "עוד כמה חודשים כאן במוסד ואני כמו חדשה"
"התגעגעתי
אליך אמא" אמרה שיראל וחיבקה אותה חזק
"גם
אני ילדה שלי, גם אני" היא אמרה מחבקת אותה ודמעות קטנות זולגות על שפתיה.
הערב
הגיע, את הצבא כבר ביקרתי היום בפעם האחרונה, זאת הייתה הקלה עצומה להוריד את
המדים ולהזדכות עליהם.
היום
בשלוש לפנות בוקר אני נוסעת לשדה תעופה וטסה מכאן לתקופה ארוכה ללא זמן מוגבל.
התרגשתי
לקראת הטיסה, חיכיתי לזה כבר אבל ידעתי שיש כמה דברים קטנים שיהיו חסרים לי.
"מזל
טוב קטנות שלי" צעקה מורן לעברי ולעבר שיראל במסיבת שחרור לכיבודינו במאפייה.
"באמת
שהגיע הזמן שתצטרפו אלי לאזרחות" היא אמרה בהתרגשות
"מה
את משחקת אותה" צחק יובל "את משוחררת בדיוק שבוע"
"מאמי
אתה סתם מקנא כי לך נשארה עוד שנה" היא אמרה וכולנו צחקנו עליו קצת.
"היום
זה היום" אמרה לי שיראל בעצב "היום את עוזבת אותי"
"אני
לא עוזבת אותך, אנחנו נשמור על קשר, יש את הווטסאפ" צחקתי
"מזל
כי אחרת באמת לא הייתי נותנת לך לנסוע"
"אני
אתגעגע אליך אחותי, מאוד" אמרתי וחיבקתי אותה חזק.
"גם
אני" היא אמרה מחבקת אותי חזק חזק ולא עוזבת.
"ומה
איתי?" שאלה מורן "אלי לא תתגעגעי?!"
"ברור
שכן" אמרתי ומיד קמתי לחבק אותה
"חיבוק
משלוש" צעקה שיראל וכולנו נשארנו מחובקות כמה דקות ארוכות.
באמת
שאני אתגעגע אליהן אבל המקום הזה מזכיר לי כל כך הרבה דברים, לא הייתי מסוגלת
להישאר כאן יותר.
המסיבה
נגמרה והאנשים התחילו להתפזר.
אני
ושיראל נשארנו קצת לנקות את המאפיה מכל הלכלוך והבלגן שנשאר.
נכנסתי
למטבח האחורי והבחנתי ביותם שם מעשן סיגריה
"לא
ידעתי שאתה מעשן" אמרתי
"זה
חדש" הוא השיב "הרבה דברים השתנו"
"זה
נכון" השבתי "אבל חבל לא, זה הבריאות שלך"
"אל
תדאגי לבריאות שלי לינור" הוא אמר בתוקפנות
"עד
מתי תכעס עלי יותם?" שאלתי בכעס "עברו שנתיים"
"זה
חזק ממני לינור, הוא היה החבר הכי טוב שלי, אח שלי, הבן אדם שהכי קרוב אלי"
"מה
אתה רוצה ממני יותם?" אמרתי בעצב
"כלום,
הרי זה כבר לא משנה" הוא אמר מכבה את הסיגריה ומתקדם לעבר היציאה
"תהני
בחו"ל לינור , אני באמת מקווה שזה יעזור לך לשכוח מהכל"
המשיך
ויצא מהמטבח משאיר אותי שם לבכות מעט, שנתיים שהוא לא דיבר איתי, שנתיים שהוא לא
הוציא מילה מפיו בכל פעם שראה אותי.
ידעתי
שהוא כועס, שהוא מאשים אותי, זה הכאיב לי, הרגשתי אשמה, ידעתי שהוא צודק.
"דיברת
עם לינור?" שאלה שיראל כאשר יותם יצא מהמטבח
"אין
על מה לדבר"
"די
מאמי שלי, אני יודעת שקשה לך אבל גם לה קשה"
"די
שיראל אני לא רוצה לדבר על זה" הוא סינן
"אתה
חייב לשכוח מהסיפור הזה יותם, כבר שנתיים שאתה מחפש את יודה בטירוף בכל מקום, אתה
צריך לשים את הסיפור הזה מאחוריך" היא אמרה בדאגה.
היא ידעה
שקשה לו.
"אני
לא מסוגל שיראל, אני לא אתן ליודה לברוח ככה" אמר יותם בכעס "לא הגיוני
שהבן אדם פשוט נעלם ואף אחד לא עושה שום דבר כדי למצוא אותו"
"זה
לא פייר שלירן ישלם על העונש שיודה גרם לו לעשות " הוא אמר בכעס
"המשטרה
סגרה את התיק יותם, יודה כבר לא מעניין אותם" אמרה שיראל
"אותי
הוא מעניין, אני לא אתן לו לחמוק מכל זה בלי עונש, לא מגיע לו".
הלכתי
ברחוב צועדת לכיוון בית הקברות, נפרדת מהקבר של אמא שלי בפעם האחרונה לפני הטיסה
שלי.
"היי
אמא" חייכתי אל עבר הקבר "השתחררתי היום מצה"ל ואני עוד מעט טסה
לחיות עם אבא.
אני
בטוחה שאת מאושרת בשבילי, אני יודעת שתמיד רצית שיהיה לי קשר איתו.
"אני
אתגעגע אליך אמא" אמרתי והנחתי כמה פרחים על הקבר שלה.
"אבל
את יודעת שאת תמיד אצלי בלב לא משנה איפה אהיה,בארץ או בחו"ל, את תמיד איתי,
תמיד!"
נישקתי
את הקבר נשיקה קטנה והמשכתי בדרכי בבית הקברות
"היי
חתיך" אמרתי שנעמדתי מול הקבר שלו
"אני
מצטערת שלא הייתי כאן הרבה זמן, בעצם מצטערת על זה שהייתי כאן רק פעם אחת לפני
שנתיים אבל היה לי קשה"
אמרתי
מנגבת את הדמעות המתחילות לזלוג על פני.
"היה
לי קשה כי אני כעסתי עליך, כעסתי על שהחלטת לשים קץ לחיים שלך בגללי, כעסתי עליך
שבגללך יש בי תחושת אשם גדולה, אני כעסתי עליך כי בגללך אמא שלך נשארה שבורה
וכואבת ולאריק אין יום אחד שהוא לא מאשים את עצמו על זה שהוא לא הצליח להחיות
אותך.
אני
כעסתי שבגללך יותם לא מדבר איתי ועל זה שלא עובר יום מבלי שהוא מת מגעגועים
אליך" אמרתי בעוד הבכי מתפרץ בחוזקה.
"אבל
הכי אני כועסת על זה שאני לא אראה יותר את פניך, את החיוך שלך, על זה שאני לא אשמע
את הצחוק שלך, שאני לא ארגיש את המגע שלך.
אני
כועסת שהלכת מבלי לומר שלום, אני כועסת עליך שעזבתי אותי ככה"
אמרתי
מתיישבת ליד הקבר שלו בעוד הבכי לא מפסיק.
הנחתי את
ראשי על הקבר שלו ובכיתי, בכיתי שעות ארוכות, לא הצלחתי להפסיק, לא יכולתי.
עיני
נעצמו לאט לאט בעוד ראשי עליו, הרגשתי קרובה אליו אחרי המון זמן שהייתי רחוקה
ממנו.
פתחתי את
עיני באיטיות, הוא ישב שם לידי בעוד ראשי על רגליו.
"היי
יפה שלי" הוא חייך אלי
"לירן?"
קראתי בהתרגשות "אתה חי?"
"לא
יפה שלי, את חולמת" הוא אמר בעצב ומיד הדמעות שוב החלו.
"אל
תבכי" הוא אמר מנגב לי את הדמעות.
"אני
מצטערת לירן, אני כל כך מצטערת" אמרתי בבכי
"אין
לך על מה יפה שלי, זה הגיע לי, אני לא סלחתי לעצמי על מה שעשיתי לאמא שלך, הייתי
צריך למות"
"זה
לא נכון, אמא שלי סלחה לך, זה לא הגיע לך, זה יודה, זה הכל בגללו".
"די
יפה שלי, זה לא חשוב עכשיו" הוא הפציר בי "אני רוצה שתהיי מאושרת, שתדעי
שאני לא כועס ושאת לא צריכה להאשים את עצמך בשום דבר.
מגיע לך
לנסוע עם אבא שלך, להיות איתו, לזכות סופסוף באבא כמו שרצית, זה הזמן שלכם עכשיו.
ואל
תעלבי מיותם, הוא יירגע בסופו של דבר,הוא יבין, הוא בחור טוב"
"אני
כל כך מתגעגעת אליך" אמרתי מלטפת את פניו
"גם
אני מאמי, אבל אני כאן תמיד" הוא אמר מניח את ידו על ליבי "אל תשכחי את
זה אף פעם לינור"
"אני
לא, עכשיו אני יודעת" אמרתי מחייכת חיוך קטן.
"אני
צריך ללכת עכשיו" הוא אמר מנשק קלות על שפתי, נשיקה שהעבירה בי צמרמורות
בדיוק כמו בפעם הראשונה שנישק אותי.
עצמתי את
עיני בעוד הוא נותן לי עוד נשיקה קטנה על המצח.
"רגע"
אמרתי ופתחתי את עיני במהירות אך גיליתי את עצמי יושבת ליד הקבר שלו.
"רגע"
אמרתי שוב בבכי
"אני
שכחתי להגיד לך משהו..." אמרתי קמה במהירות ,מביטה אל השמים ומיד מורידה שוב
את הראש אל עבר קברו
"שכחתי
להגיד לך שאני סולחת, אני סולחת לך על הכל יפה שלי, אני סולחת" אמרתי בעוד
אני חוזרת לשבת לידו והדמעות זולגות על הקבר שלו
"אני
אוהבת אותך לירן, אוהבת כל כך"
תכבו את
השיר!!!! חשוב!!!
השעה
הייתה שתיים בלילה כאשר דלת המוסך נפרצה לפתע
"מי
זה?" צעק יודה והתקדם לכיוון הדלת במהירות
הדמות
השחורה המשיכה להתקרב לעברו ולאט לאט התגלתה דמותו
"יותם,
הרבה זמן לא התראינו" אמר יודה בקשיחות
"באמת
חשבת שאני לא אמצע אותך? באמת חשבת שתצליח לברוח?"
"אז
מצאת אותי אז מה?" צחק יודה "תיקח אותי לכלא?"
"אני
יודע הכל יודה, אני יודע שאת זה שניסת להרוג את לינור כשלירן סיפר לה את האמת, אני
יודע שראית את אמא שלה נשרפת בבית הזה" אמר יותם בכעס
"אני
מודה שאני זה שדרסתי את לינור אבל את אמא שלי אני לא ראיתי שם, אני נשבע"
"אני
לא מאמין לך אבל באמת שזה כבר לא משנה"
"נכון כי זה אבוד
כבר, זה לא ישנה כבר לאף אחד" אמר יודה "לירן מת, התיק נסגר"
"לי
זה משנה" אמר יותם "הוא מת בגללך"
"יכול
להיות" צחק יודה "אבל אם אתה חשוב שאני באמת יסכים לבוא איתך ולהסגיר את
עצמי אתה ממש טועה"
"אתה
חושב שאני פה בגלל זה?" צחק יותם
"לא?"
שאל יודה מבולבל "אז בשביל מה באת?"
הוא שאל
מתקרב לעברו
"בשביל
לשים לך סוף כמו שאתה שמת סוף לכל כך הרבה אנשים" אמר יותם בנחישות
"כן
בטח ואך תעשה את זה בדיוק?" צחק יודה
"בקלות"
אמר יותם ושלף ממכנסיו במהירות אקדח וירה בו שלושה כדורים.
כדור
אחרי כדור אחרי כדור.
הסוף!!!!
יכול להיות שחלק קצת התאכזבו מהסוף, אבל אין מה לעשות זה הרגיש לי הכי נכון לסיים ככה את סיפור אהבה בין לינור ללירן.
הרי אי אפשר לחיות עם הבן אדם שאתה אוהב אחרי שאתה יודע שבגללך הוא איבד את הבן אדם הכי קרוב אליו בעולם.
מקווה שאתן לא כועסות מידי ושאהבתן את הסיפור.
שוב תודה רבה לכן שהייתן איתי לאורך כל הדרך.
מחכה לשמוע את דעתכן, תגידו רק את האמת!
אוהבת מלא מלא
ושיהיה אחלה של סופ"ש
לירון 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
