אני כותבת המון. רק שזה מגיע תמיד עם דד ליין ודרישות מחמירות של ניסוחים מדוייקים והגהה אנאלית. אסור לי למשל לכתוב "אנאלי". על אף שלא מעט פעמים זו מילה שיכולה לבטא במדויק את מה שאני רוצה להביע. אבל אולי זה כי אני כותבת רק בעבודה ורק מה שנגזר מהמקצוע. מעניין איך עברתי מכתיבה חופשית נטולת מעצורים (טוב אולי מעצור או שניים שנובעים מזה שקוראים כאן אנשים שמכירים אותי) לכתיבה מוקפדת שאומרת הרבה פחות משאני רוצה להגיד.

ימים לא פשוטים עוברים עלי, מחשבות רבות, לב כבד, נסיונות שלא תמיד מצליחים להשאר עם הראש למעלה, באיזון, להיות מאופסת, סבלנית, ממוקדת, רגועה.. 

לא ככ זוכרת מה זה רגועה. אני ככ מתוחה שמגיעה מ70 ל 100 במאיות השניה ועושה לפני שחושבת. צועקת, מתפרצת אבל זה רק לרגעים. מיד אחרי כל התפרצות קטנה אני אוספת הכל פנימה וסוגרת חזק שלא יברח כלום. אני כבר די מבינה שזה לא יעזור לי הפעם ושאני צריכה לשחרר דרך ווסת אחרת ההתפרצויות יגדלו או יהפכו קשות יותר, אבל עוד לא מצאתי כח למצוא ווסת לתקופה הזאת.

אבא שלי חולה.

הנה כתבתי את זה. לא ככ יודעת מה לעשות עם המשפט הזה או המשמעויות שוברות הלב שלו, אבל זה מה יש.

אבא שלי חולה ונשבר לי הלב. ואני לא מצליחה לבכות (אגב "ו" אחרי נקודה לא באה בחשבון בכלל..), כלומר זולגת לי דמעה פה ושם ואפילו ניסיתי לראות סרטי שואה אבל כלום מהותי. שום בכי משחרר, מרוקן, מטלטל. רק כאב, חוסר אונים, דאגה, רחמים עצמיים (לרוב), תסכול ומועקה. 

לפני שנה התחלתי לשים לב שמשהו לא כרגיל. שכנעתי, הפצרתי, הסברתי ועשיתי שמיניות כדי לשכנע אותו או יותר נכון את אמא שלי שהוא חייב להבדק. ומאז זה כמו כדור שלג איטי שלא מפסיק להתגלגל במדרון ולצבור עוד ועוד שכבות של שלג.

דווקא בסופש הזה היה מצוין. הוא דיבר לעניין, היה ער למתרחש, צחק מבדיחות ואפילו סיפר כאלה בעצמו, היה נעים בחברתו והיו רגעים שאפשר היה כמעט לשכוח את המילה האיומה הזאת שמרחפת לי מעל לראש. אבל הנה נגמר הסופשבוע ואני לא רוצה ללכת לישון למרות העייפות הגדולה. אני פשוט לא רוצה לקום מחר בבוקר לעוד יום בו אבא שלי חולה.