פרק 1
06:00 בבוקר. השמיים בהירים, וזה בדיוק הזמן שאני צריכה כדי להרים את עצמי מהמיטה ולצאת לריצה. לא, באמת, כמה כבר אפשר לישון? דיי, נגמר הסופש. אני שמה את הטרנינג האפור שלי שמיועד לריצות בלבד, נועלת נעלי ספורט ויוצאת מהבית.
כל הריצה אני במחשבות. מתי כבר אמצא מישהו שבאמת מוצא חן בעייני? כאילו, ניסיתי, זה לא שלא ניסיתיי - אבל אף אחד לא באמת נכנס לי ללב.
אני חושבת על חברתי הטובה קייטי, היא רק נחתה בארץ לא מזמן וכבר מצאה לעצמה מישהו. אפילו מישהו חתיך. טוב, היא נראית טוב, בלונדינית עם עינים כחולות וגוף הורס כמו שיש לכל בחורה אמריקאית ולכן היא מושכת גברים מדהימים, זאת אומרת, הם נמשכים אליה בכל אופן. אבל היא דלוקה על בחור אחד, שמשחק בה כמו במשחק מחשב - זה כל כך אופייני לה. כל כך הרבה גברים מקרקרים סביבה, אבל היא? נמשכת לבחור הלא נכון, זה שיודע בדיוק את הנקודה ומחזיק אותה כל כך קצר, שאחרי כל פגישה היא חוזרת עם דמעות. אני בחיים לא אבין את זה. אני לא רוצה להיות סמרטוט של מישהו. לא בא לי שמישהו יעשה לי את זה. לכן אני כל כך בררנית.
הטלפון שלי מצלצל. זו אמא.
"היי" אני עונה
"היי דניאל, מה שלומך? מה את יצאת לריצה?"
"כן אמא זה 6 בבוקר, את מכירה אותי. אני תמיד יוצאת בשעות כאלו.."
"כן כן. מכירה. נו, בזמן הזה הכרת כבר מישו? יש לך מושג כמה חתיכים מסתובבים בשעות כאלה בחוץ?" היא מציקה, ואני שונאת את זה! למה היא חייבת להזכיר את זה? אז מה אם אני לא מצאתי מישהו מאז שיוגב עזב אותי לטובת הרוסיה הזו שכל כך רצה מהתיכון..חוצפן. אני מתחילה לכעוס
"אמא עזבי בסדר? אני לא רוצה להכנס לזה. אני לא מחפשת אף אחד. טוב לי ל.."
"לבד? לא טוב לך לבד. תסתכלי על עצמך"
"אני מסתכלת טוב מאד והכל בסדר, אני בסדר. אני חייבת לנתק אמא, ביי" אני מנתקת לפני שהיא מספיקה לומר לי עוד משו. זו הסיבה שאני לא אוהבת לדבר איתה. אף פעם. היא לא מפסיקה להציק לי לגבי גברים. אז אני בת 26, הייתי בקשר רציני פעם אחת בחיי וזה נגמר בצורה כל כך נוראית, שהאמת שחוץ מסטוצים פה ושם - לא בא לי.
אני חוזרת לדירה, נכנסת להתקלח ושוטפת מעצמי את כל הסופ"ש האחרון בו ביליתי עם עצמי במיטה, בצפייה בסרטים ואכילת גלידה. מידי פעם קייט נתנה קפיצה לראות מה שלומי וגם כדי לספר לה שהיא שוקלת לחתוך מהבחור ההוא. לצערה, אני חושבת שהוא בכלל לא שלה. הוא מציע לה משהו אחר, הוא פונה אליה רק כשחסר לו איזה חיבוק או סקס טוב - בשאר הזמן הוא אפילו לא מתייחס אליה. והאמת..כואב לי עליה. וכשאני חושבת עליה, אני חושבת כמה טוב היה לי עם יוגב. החיבוקים בכל מקום אפשרי, הסקס המדהים שהיה בכל פעם כשהיינו מתעוררים, או לפני השינה, ואפילו סתם באמצע היום כי הייתי פשוט חרמנית והוא עשה לי את זה בטירוף. זו האהבה שאני מאחלת לעצמי. אהבה כזו, שתמיד תהיה שם - כשרע וכשטוב. עד שהוא התחיל פשוט להיעלם להרבה זמן, כבר לא הייתי איתו בקושי, הרגשתי שאת הריחוק הזה, והוא היה ממציא כל מיני תירוצים. וידעתי שמשהו לא בסדר, והרבה אמרו לי על מרינה שלמדה איתנו כמה שנים בתיכון - והוא תמיד הסתכל לה על התחת. למה זה קרה? אני כל יום שואלת את עצמי, מה היה לא בסדר בי. אני תמיד נתתי לו מה שהוא רוצה. תמיד. הייתי קמה לפניו בבוקר רק בשביל להכין לו חביתה וסלט וקפה כמו שהוא אוהב, כדי שהוא לא יצטרך להתעכב לעבודה. ובכל פעם כשאני שואלת את עצמי, אני מגיעה למסקנה אחת. הוא פשוט לא הסתפק במה שהיה לו, הוא רצה עוד. ועוד. ועוד. כולם רוצים עוד, מה שיש אף פעם לא יספיק. כל גבר שאצא איתו, אני יודעת שיהיה מושלם ותהיה אהבה - אבל אחרי כמה שנים, הם תמיד רוצים עוד. משהו אחר. והולכים לבחורה אחרת. אז עכשיו אני מבינה שבסך הכל אין לי מה להפסיד,
להם יש מה להפסיד.
אני מוכנה לתת הכל מעצמי, הכל - חוץ מלהרגיש באמת.
כי בשביל מה צריך להרגיש? הם תמיד יברחו, תמיד ילכו, תמיד יחפשו אחר בחורה טובה יותר, יפה יותר, ומה איתי? אני נשארת, עם לב שבור ורצון לאהבה שלעולם לא תתממש.
-
"הנה את דניאל, למה את מאחרת כל הזמן?" מיטל האחראית משמרת רוטנת על הבוקר. השעה בסך הכל 8 בבוקר, והייתי אמורה להיות לפני עשר דקות, ביג דיל. למה אנשים עושים עניין מכל דבר?
"מיטל אני מצטערת, יצאתי לריצה בבוקר ושכחתי את עצמי קצת במקלחת. אני בסך הכל בן אדם"
'תעזבי אותי פליז' אני חושבת לעצמי מבפנים.
היא משחררת והולכת למשרד של המנהלת, אני מעבירה את כרטיס העובד שלי ומתחילה את הבוקר שלי. אז כן, אני מלצרית. אין לי משהו טוב יותר לעשות עם עצמי. ומלבד בסופשים שבהם אני באמת נותנת לעצמי מנוחה מלאה, אני עובדת מלא שעות מהבוקר עד כמעט סוף הלילה - רק כדי שיהיה לי איך לממן את עצמי ואת הדירה הקטנה שאני חיה בה. והיא בסף הכל דירה חמודה, קטנה האמנם, אבל יש בה באמת כל מה שאני צריכה. מעבר למימון הדירה, אני גם משלמת את הלימודים של עצמי. אני לומדת באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ומי כמוני יודע כמה השקעתי במהלך חיי רק כדי להתקבל לשם.
"דניאל!" מיטל מופיעה מאחוריי, מבהילה אותי ומוציאה אותי מכל המחשבות שנקלעתי אליהן במהלך השעתיים האחרונות.
"כן?" אני שואלת, אדישה.
"אני צריכה שתלכי לשולחן 6, תדפקי לו את החיוך הכי יפה שלך, הוא לקוח קבוע" היא אומרת, אני מושכת בכתפיי והולכת אליו. יושב שם בחור שנראה בגילי, עם חולצה מכופתרת, ועל השולחן היה מחשב נייד של MAC ואין ספק שהוא הוכיח באותו הרגע לכל היושבים באזור כמה שהוא איש עסקים מליונר שמביא אפילו את העבודה שלו לבית הקפה. אני מחייכת אליו, הוא מרים את מבטו ומחייך גם.
"מה תרצה?" אני שואלת. פאק, הוא נראה צעיר, ויפה..כל כך יפה. לרגע פחדתי שאני אפלוט את זה בקול רם. אני לא חושבת שהוא קלט שאני מתבוננת בפנים שלו במשך כל כך הרבה זמן.
"אני אשמח לקפה הפוך ועוגת הבית בבקשה" הוא אומר ואני מהנהנת, רושמת בפנקס הקטן ומכניסה לכיס. לוקחת ממנו את התפריט ומתקדמת לעבר המחשב להדפיס את ההזמנה שלו.
תרגעי דניאל, סה"כ בחור יפה, זה לא שלא נתקלת בכאלה לאחרונה. מסתבר שכן יש בחורים יפים בישראל, ועשירים..?
טוב לא מעניין אותי כמה כסף יש לו. זה לא עושה את הבן אדם. הוא בחור נחמד זה הכל. והוא בטח נשוי.
אני צוחקת לעצמי כי לרגע היה דימיון קצת בינו לבין כריסטיאן גריי מהספר חמישים גוונים של אפור ותמיד הייתי אומרת לקייט שביום שבו אכיר בחור כמוהו, אארוז את הדברים שלי ואלך איתו לאן שרק ירצה. אבל זה לא קורה, לא במציאות לפחות.
אני מגיעה אליו אחרי עשרים דקות עם ההזמנה שלו, מניחה את הקפה בעדינות ואת העוגה ומתרחקת. אני שמה לב שמבטו עוקב אחריי אך מתעלמת, הוא גם ככה ילך בקרוב.
אני ממשיכה בשלי. לא הרבה לקוחות נכנסים בשעות האלה לבית הקפה, ואני מרשה לעצמי לשבת לכמה דק' ולהרגע, לחשוב לעצמי מתי כבר לעזעזל באמת אתגבר על יוגב ואוכל לסמוך שוב על גברים, להכיר את הגבר של חיי, לתת לו את כל אהבתי ולהיות אמא של הילדים שלו. מתי אוכל שוב להיות כל כך מאושרת כפי שהייתי לפני שנתיים?
היום אני סתם בחורה מהורהרת, שלא יודעת מה רוצה מהחיים שלה, שאפילו באוניברסיטה לא רוצה קשר לאף אחד. נהייתי בחורה סגורה כל כך, ומלבד קייטי, אף אחד לא מעיז ליצור איתי קשר, או אפילו להגיד לי שלום בבוקר. אני פשוט לא נחמדה, ואני יודעת את זה. ואני רוצה להיות, בטח שרוצה, זה פשוט לא עובד
ככה זה כאת מפחדת כל כך להפגע מכל הסביבה שלך, ורוצה רק את הזמן לעצמך, מבלי שאף אחד ינסה להכנס ללב ואחר כך ידקור כל כך חזק ויסובב, עד שלעולם הלב לא יחזור לעצמו.
טוב אני סתם נהייתי קיטשית עכשיו, אפילו לי אין כוח לעצמי.
"דניאל הוא מבקש חשבון לכי אליו, כפרה עליך, לא יודעת מה נסגר איתך היום אבל את מביאה לי עצבים"
אני מתעלמת ממנה והולכת אליו, עם החשבון. אני מחייכת אליו. "הכל בסדר? היה טעים?"
"כן. אין על הקפה הפוך שלכם. תודה" הוא אומר ואני מהנהנת ומתרחקת. אני מסתכלת עליו מרחוק, הוא שם כסף וקם. הוא אפילו לא מסתכל לכיוון שלי ויוצא. מעליב משהו.
אני ניגשת לקחת את הכסף ולנקות את השולחן.
אני שמה לב שהוא שם שטר של 200. מה? אבל כל החשבון יצא לו 34 ש"ח, מה נסגר איתו? אני ממהרת לצאת בעקבותיו, אך הוא כבר עזב את המקום במהירות.
"הכל בסדר?" מיטל שואלת. מה נסגר איתה היום? נראה שהיא מנסה לגרום לי להתפטר בכל הכוח, והיא לגמרי מצליחה.
"כן כן, הוא פשוט..השאיר שטר של 200 שח. על חשבון כל כך קטן.." אני אומרת ונותרת מבולבלת. אני מנקה את השולחן ושמה את הכסף בקופה.
"תסתכלי הוא כתב לך משהו" היא מצחקקת.
אני מסתכלת על המפית מהשולחן שלו. "יש לך חיוך יפה. תתקשרי. 0542241218. איתן "
איתן? זה השם שלו?
אני מחייכת לעצמי, אבל עדיין חושבת מי לעזעזל הוא חושב שהוא? אני לא הולכת להתקשר. אני שוב מושכת בכתפיי וזורקת את המפית לפח
מיטל נראית בשוק, אך אותי זה לא מעניין, כל הפרצוף היפה הזה יכול לקפוץ לי. אם הוא מעוניין באמת, הוא יודע לאיפה להגיע בכל יום כדי להשיג אותי.
השאלה - אם אני רוצה שהוא ישיג?
כינוי:
NOA Li :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
