כי יש שתי תחושות שמציפות אותי, בכל פעם מחדש, ולא משתנות לעולם.

מצד אחד, כמה נחמד שהם כולם כאן, אנשים שאני אוהבת כל כך.

ומצד שני, כמה חבל שהוא לא.

מצד אחד, כמה יפה ההופעה.

ומצד שני, חבל שהוא לא שלו.

מצד אחד, הגיע הזמן להשתכר ולהנות.

ומצד שני, למה זה טוב? בזרועות מי אתכרבל שיכורה כלוט אם לא בידיו?

ובכל פעם שהוא חולף על פני, מלטף בעדינות את גבי, נוגע קלות, ומעביר בי שתי צמרמורות, שונות.

האחת, כי הוא טוב כל כך.

השניה, כי הוא לא טוב מספיק.

האחת, כי ליבו רחב.

השניה, אולי כי מדי?

האחת, כי הוא אמתי כל כך.

השניה, כי אני לא אמתית כלל.

וכשמשקרת לו בעיני, משקרת לעצמי בליבי. ולאט לאט מבינה את מה שעומד מאחורי פחדי.

כי זה לא שהוא לא נראה טוב, הוא לא, וזה לא משנה.

אבל הוא לא נראה טוב כמוהו.

וזה לא שהוא לא טוב במיטה, הוא לא, וזה לא משנה.

אבל הוא לא טוב כמוהו.

וזה לא שהוא לא שומע מוזיקה טובה, זה לא משנה.

אבל לא טובה כמוהו.

וזה לא שהוא לא מתאים לי, הוא לא, וזאת לא הנקודה. 

הם שניהם לא מתאימים לי בכלל.

וכך במקום להנות בערב חמישי, אני מוצאת את עצמי עסוקה במחשבות על עולם שמזמן עבד, על שקר שמזמן הופרך.

על אהבה שמזמן נאמר כי לא תתקיים לעולם.

על חוסר צדק עם ליבי שנעשה הרבה יותר מפעם אחת.

על כל השטויות האלה שלא יסגרו לעולם.

ואולי, אני פשוט צריכה מישהו טוב מספיק או טוב יותר,

כדי להשתכנע שיש עוד חוץ ממך?

אני בטוחה בכך, הם פשוט לא נמצאים בסביבה.

גם אתה כבר לא נמצא בה.

איפה אתה?

איפה?

מונצ'.