invisible

בחלום הוא אמר לי "תנסי, זה ירגיש לך טוב, מבטיח!"

בחלום הרגשתי כל כך רע, וידעתי שזה לא נכון, זה לא הפתרון, אבל ניסיתי בכל זאת.

ובהתחלה זה באמת עבד. הרגשתי כמו מלכת העולם.  הלכתי במסיבה ולא היה איכפת לי מאף אחד. הרגשתי כמו מטיילת בין עננים. מרחפת לי מרוב אושר. היו כל כך הרבה צבעים מסביב. כאילו הגעתי לגן עדן. שמעתי אחרת, ראיתי אחרת. התחלתי להסתכל מסביב והצלחתי לקלוט הכל בו זמנית, את השיחות של כולם. את המוסיקה, את הבחור שרציתי כל הערב מתחיל בדיוק עם הברמנית, ואתם יודעים? באמת שלא היה לי איכפתלי. אני מאושרת גם בלעדיו, רק אח"כ התחיל כל החרא.

הגעתי הביתה ושמתי מוסיקה כדי להעביר את הזמן, והצלילים ריתקו אותי, כאילו נוסף להם מימד אחר שלא הכרתי.

ידעתי שככה אמורה להישמע מוסיקה. ואז היא התחילה להתנהג מוזר, ריחפה לה בחלל ויכלתי ממש לראות את התווים, הם התערבלו בחלל מסביבי הסתוובבו מסביבי והתחילו לתקוף אותי. הם שלחו לעברי מן חיצים ארסיים כאלו שהעבירו בי צמרמורות אז כיביתי את המוסיקה.

ישבתי לי לבד בחדר ב5 בבוקר וניסיתי להעסיק את עצמי, כי לישון לא הצלחותי. הכל נראה לי חלול. הטלויזיה, המחשב, הספרים, הכן ציור, הפסנתר, הדיג', הכל. ריקני ונבוב.

אז מה נשאר לי לעשות? ישבתי וחפרתי בעצמי, נכנסתי לדיכאונות, נזכרתי בכל צעד שעשיתי מאז שנולדתי, ואז אמא שלי התעוררהע, שהיא באה לבדוק מה קורה איתי, העמדתי פנים שאני ישנה, רק שהיא לא תראה, שזה לא ישבור אותה והכי חשוב, שלא יאשפזו אותי. קראתי לחברה שלי, לחשתי לה בטלפון בשיא הפניקה שתבוא לעזור לי, הייתי בטוחה שאני גוססת, החומר הזה היה לי בכל הגוף, שלט בכל תנועה שאני עושה, הרגשתי איך הוא מעוות אותי שם בפנים. לא יכלתי לאכול לשתות או להקיא, הלכתי ךלשירותים וכלום לא יצא. החומר הזה פשוט נאחז בי בכל כוחו, לא רצה לצאת. שחברה שלי הגיעה כבר הייתי לגמרי בפרנויות. הייתי בטוחה שהיא משתתפת באיזה קנוניה שמטרתה לאשפז אותי במוסד לחולי נפש. ברגע שהיא נכנסה צרחתי עליה, שלא תתקרב אלי, שתראה לי את הידים שלה ושתרוקן את הכיסים, שאני אראה שהיא לא מחביאה כלום, שאין לה שום דבר להסתיר, והיא מסכנה , רק ניסתה לעזור לי. ישבה ודיברה איתי, שאלה מה קורה? איך היא יכולה לעזור? שאני אספר לה קצת מה עובר עלי, ואני, שקועה כולי בפחד שהיא מנסה לאשפז אותי, לא האמנתי לאף מילה שיצאה לה מהפה. כשהיא התקרבה אלי ברחתי ממנה. פחדתי ממנה כל כך, אז היא הלכה. ראתה שהיא לא יכולה לעזור לי. ואני התחננתי אליה שלא תלך, והיא הלכה. ואני נשארתי לבד, והחדר שלי נהיה לבן כולו, הרגשה קלסטרופובית שכזו. לבן כמו קבר. ואני נשכבתי במיטה וכיסיתי את כולי עם שמיכה, שרק אני לא אראה.

הכל היה חלום.

באמת?

(נכתב כדי לזכור ולא לשכוח.)