אין איך לברוח

השלומיאל\ג'ייק

כשהוא הגיע, מוטי ואני לא כל כך התייחסנו אליו.. הוא היה זר לכל הכיתה בעצם, הוא היה ילד חדש.

ילד קטן, חלשלוש, לא מבין מהחיים שלו, ביישן ומתפלא מכל דבר כאילו הוא רואה אותו פעם ראשונה.

המורה הכניסה אותו לכיתה והוא צעד אלינו בקושי, מתאמץ לא ליפול.

ישבתי ליד מוטי באותו יום, המורה אמרה לילד החדש לשבת שולחן לידי.

הוא ניסה להתיישב על הכיסא, בהתחלה נפל, קם-ושוב נפל.

כל הכיתה התמלאה בצחוק ולגלוג. קמתי ועזרתי לו להתיישב, מנסה שלא לצחוק.

הוא הביט עלי במבט בוחן, מלא בתובנה (שלא מתאימה לו כמובן).

הרגשתי רעד כשראיתי אותו ממשיך להסתכל בי גם אחרי שהתיישבתי.

"אני משה" אמר לי בקול, בלי להתחשב בזה שהוא מפריע למהלך השיעור.

המורה עצרה וענתה "שלום משה, אנא היה בשקט עכשיו" בקול נעים.

"ומי אתה?" שאל אותי משה בקול רם.

נתתי מבט חפוז למוטי וראיתי שהוא מגחך עם כל הכיתה. היססתי "אני.. אני ג'ייק" עניתי במבוכה.

"ששש" השתיקה המורה וחזרה ללמד אותנו פונקציה ריבועית.

משה הסתכל על הלוח כלא מבין, ומיד נראה כאילו הוא משועמם.

חשבתי להזכיר למורה שאולי משה לא יודע, והוא משתעמם כי הוא לא מבין כלום.

אבל עוד לפני שהספקתי לומר את זה למורה,

מוטי נתן לי מרפק ואמר "גאון, מה אתה רוצה ממנו?" לא עניתי לו.

הבנתי שעלי להתרכז ולא להתייחס אל משה.

השיעור עבר בקושי, כשמשה כל פעם עושה דברים מוזרים.

בהפסקה הלכתי עם מוטי לשירותי הבנות (אנחנו נפגשים כל הפסקה עם החברות שלנו).

כשנכנסנו, ראינו את משה שם. מוטי פנה לצאת החוצה,

אבל משה כבר הבחין בנו "היי ג'ייק! איך קוראים לך?" שאל את מוטי.

מוטי קצת התבלבל ולא רצה לענות "קוראים לו מוטי" עניתי במקומו.

משה התקרב אלינו "מה אתה עושה כאן?" שאל מוטי בעצבנות.

"הממם אנייי הממם.. הסתכלתי מסביב" ענה בחולמנות. מוטי פזל אלי.

לא ידעתי מה לענות. בוחן את האזור? מה לעזאזל? בשירותים של הבנות?

נשארנו לעמוד ולא ידענו איך לגרום למשה לצאת החוצה.

הוא הסתכל סביב ובדק כל מיני דברים. שמנו לב שהשירותים היו ריקים, שזה אף פעם לא קורה.

משה נראה כמחשב משהו, מתלבט בין כן ולא.

מוטי הביט בשעון שלו וראה שיש עוד 10 דקות לתחילת השיעור.

"איפה הן? יש רק עוד עשר דקות.. הן אמורות להיות כאן כבר"

משה התחיל להילחץ מעט, ונראה כמרוכז בעצמו.

מוטי ואני התרחקנו ממנו מעט. כעת הוא נראה כאחוז דיבוק, כאילו הוא נלחם בעצמו.

מוטי סימן לי לצאת משם, פניתי ללכת ואז שמעתי רשרוש מהרצפה.

הסתכלתי לעבר מוטי ולא מצאתי אותו. ראיתי על הרצפה חרוזי פלסטיק.

כשהסתכלתי קרוב יותר ראיתי שהם זזים. פניתי לעבר משה וראיתי שם יצור מוזר שהביט בי עם עניים גדולות.

ליצור היו ארבע רגליים וזנב, בשביל היציבות, ונחיריים דקים ומעט ארוכים,

הפה קטן ורציני ובידו רובה מוזר, גלי בצורתו וקטן. היצור פנה אלי וכיוון את הנשק.

הבנתי שאין לי סיכוי. חשבתי שאני צריך להבין כמה דברים,

לפחות לפני שאני הופך לחרוזי פלסטיק "מי אתה?" שאלתי.

היצור סרק את החדר, ואז חזר להביט בי

"אני חייזר שנשלח ללמוד על בני האדם, אזור יקום שֶׁנַאְ"

הוא אמר בקול מרעיד שמילא את חלל החדר.

"היקום הזה סמוך לשלכם ונשלחתי ללמוד עליכם ולהבין מהלכי חיים שלכם"

הרגשתי חסר אונים "אם כך, למה אתה הופך אותנו לחרוזים?" הוא הביט בי, מנסה להבין את הבעות פניי.

"מפני שאני צריך להודיע ליקום שלי על היום הראשון ליד בני אדם קטנים כמוכם,

על התנהגותכם השונה, הכול שונה אצלכם.

אתם באתם ומנעתם ממני להיכנס ל.. לחדר הסודי שלי,

משם אני שולח אותות קוסמיים ליקום שנא"

הבטתי בו, מבין עכשיו את כל מה שקרה לפני כן בכיתה וכאן, בשירותים.

"למה אתם רוצים ללמוד עלינו?" ציפיתי כבר לתשובה, אבל הוא ענה לי אחרת

"אני רוצה למנוע מכם, בני האדם, להשמיד אחד את השני.

אתם נוהגים בטיפשות ככה, אתם המין הטיפש-בגלל זה גם החלש.

אם נצליח לגרום לכם לאהוב את כולם, אנחנו נהיה הגזע הכי חכם ביקום שלנו,

ואולי בכל היקומים, יחד עם עוד מינים שהצליחו גם."

הבטתי בו במבט אטום "אתה הולך להפוך אותי גם לחרוזים? כי סיפרת לי הכל?"

החייזר הסתכל עליי, מהסס, ואמר "ובכן, לא שקלתי את זה עד עכשיו, אבל אתה צודק.

אהיה חייב להפוך אותך כעת לחרוזים"

הוא הניח אצבע על ההדק, וירה.

העולם הפך להיות בצבעים מעורבבים, ואז סגול. נפלתי על הרצפה וראיתי איך הוא מביט עלי,

משתנה חזרה למשה השלומיאל ויוצא החוצה מהשירותים.

סוף.