שמתי לב שסוג הכתיבה שלי היא מהסוג הדפוק:
אני חושב על נושא התחלתי, כותב אותו ואז נסחף ע"י הסיפור עצמו.
באמצע אני מרגיש שאני רוצה לשנות את הסיפור לכיוון שונה,
להוסיף את זה, ואת זה. פה. שם.
אני צריך לשלוט על הסיפורים שלי.
אבל לדעתי אני אשלוט על הסיפורים שאוציא לאור
כי אני אוהב את חופש הכתיבה, שהכל בא בספונטניות.
פתאום בא איזה רגש. פתאום באה יצירתיות. פתאום יש החלטה שונה. אווירה שונה.
יום הגמר\ג'ייק
השמיים היו שחורים.
שחורים, באחת בצהריים.
חשבתי שהמחשב שלי התקלקל, לפחות השעון שלו.
יצאתי החוצה, חיפשתי את השמש.
בשמיים זהרו כוכבים, זהרו חזק, יותר מבשאר הימים.
גם הירח לא היה.
חזרתי הביתה והלכתי אל אמא שלי.
היא צפתה בטלוויזיה בחדשות, עיניה פעורות לרווחה.
קריין החדשות נראה לחוץ, פחד השתקף מעיניו*
"איני בטוח במה קרה, אבל צוות המדענים הכי טוב של הארץ חוקר את התופעה"
הבטתי באמא. היא הסתכלה עלי בדמעות* "אתה יודע מה זה אומר כנהיה חושך באמצע היום נכון?"
לא עניתי לה, רק הבטתי בה. מבטה חילחל לתוכי, העביר בי צמרמורות.
יצאתי החוצה. ברחוב אנשים השתוללו, התחבקו*. אנשים היכו אחרים, ניפצו חלונות*.
הבטתי בהם. למה הם עושים את זה? מה קורה? מה הולך לקרות?
הבטתי לעבר השמיים. עננים שחורים כיסו אותם כעת.
ברק הופיעו עליהם, כמו ציורים.
גשם החל לרדת על הרחוב. כמה אנשים החלו לבכות*.
צינה פקדה את האוויר, סופה התדפקה על דלתות השכונה.
אנשים החלו לרוץ לעבר בתיהם*, חלקם נשארו תחת הגשם.
אני נשארתי בחוץ, צפיתי בהתנהגות האנשים.
בדקתי איך הם מתנהגים, ולמה?*
ברקים השתוללו, פגעו בדברים. צמחים שעלו באש פעם בכמה זמן מברק טועה.
פעם אחת אפילו פגע ברק באדם מסכן שמזלו לא האיר לו פנים.
נכנסתי לבית, חושש מהברקים. בבית היה מואר וחמים, אמא הדליקה את האח*.
היא ישבה במטבח, יחד עם אבא. הם שתו את הקפה האחרון שלהם*.
אבא הבין היטב את המצב מיד. הבין שהכל אבוד.
האורות הבהבו, רעם בא בעקבות ההבהוב. הבנתי שהתאורה שלנו לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
החלטתי ללכת להכין את האופניים שלי, שלא אשתמש בהם עוד, ואיתם למלא את הגנרטור למשך זמן מה עם דינמו*.
במחסן לא הייתה תאורה, המנורה נשרפה יומיים קודם.
היה כיף שם. היה חמים, הרעמים נשמעו מבחוץ כאילו באים מרחוק.
כאילו אני מתכסה עכשיו בשמיכת-פוך בליל סערה ומקשיב לרעמים.
יצאתי לעבר המטבח עם האופניים ביד. אמא ואבא עדיין ישבו, שוחחו ביניהם*.
אבא הסביר לה כל מיני דברים, שיער כל מיני דברים שעוד לא הספיק לדעת*.
הבטתי בהם. הם היו מאוד עצובים*.
האורות הבהבו כאילו מישהו משחק עם מתג האור.
אחותי ישנה לה. חשבתי האם להאיר אותה ולהסביר לה מה קרה*.
הבנתי היטב כבר מה הולך לקרות. העולם הולך להיחרב. השמש כבתה.
חתיכת פילוספיה הבאתי פה.
כל המשפטים שסימנתי בכוכבית, רציתי לשאול עליהם: למה?
אם אני יודע שעוד מעט העולם נחרב, מה הייתי עושה?
אני בטוח שרובכם נתקלתם בשאלה הזאת.
הרבה מהאנשים היו אומרים להיפגש עם חברים, להתחבק פעם אחרונה (כמו שאני אמרתי בזמנו)
עכשיו אני חושב, מדוע לעשות את זה?
אני יכול להפריח לכולכם את הדעה שלכם, להראות לכם שאתם טועים.
אין תשובה ל"מה הייתם עושים לו מחר העולם היה נחרב?"
כי מבחינה מסוימת, ההיגיון שלנו מוגבל כך שאיננו מבינים שלא יעזור מה שנעשה, ואין הבדל בין לחבק אותו או לא.
כי עוד כמה שעות הכל יימחק כלא היה.
איננו מבינים שעם כל הרצון הטוב בלעשות הכל פעם אחרונה - לא נהיה קיימים עוד כמה שעות כך שאין טעם עשות את זה.
לדעתי זה עולה על הבחינה של "אבל לא צריך בגלל זה לשבת בבית ולא לעשות כלום, צריך לכייף ולנצל את החיים".
אני לא יודע כאן את התשובה כל כך, אבל זה מעניין אותי. זה סתם קפץ לי לראש פתאום..
בכלל תכננתי לעשות סוף שונה, כמו שהתחלתי - זה סחף אותי לכיוון שונה.
ג'ייק (עכשיו אתם יודעים שגם אני אוהב פילוסופיה
)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
