"את מרגישה את זה?" שאל את דאני.
היא קרבה, הושיטה יד. היד נראתה כאילו היא מתארכת, מאבדת את גבולותיה האנושיים.
דאני מהר החזירה את ידה. היד הייתה מטושטשת, מעוקמת מעט - ולאט לאט חזרה להיות אנושית.
הם הביטו באור הצבעוני הפוגע בקרקע, בחורש הנמצא על רכס הרים. ג'ייק ידע שקשת בענן לא באמת נוגעת בקרקע.
הוא ידע שזה לא יכול להיות. אבל בכל זאת הוא ראה את זה מול העיניים שלו.
דאני הביטה בו ומיד לאחר מכן בקרקע, מחפשת מקל.
היא מצאה לידה והושיטה אותו לתוך הקשת. המקל נכנס לתוכה והחל מתעקם ומטשטש.
דאני קירבה אליה את המקל. הוא התקצר יותר וכעת לא חזר להיות בצורתו האמיתית, שהייתה לפני שנכנס לקשת.
היא זרקה אותו על הקשת והוא נעלם בתוכה, משמיע קולות פיצפוץ.
הקשת הפיצה לא מעט חום, חום נעים.
"אפשר להישאר כאן לישון בלילה, נראה אם הקשת תישאר בכלל ללא אור.
אם היא תישאר היא תהיה לנו כמדורה" הציע ג'ייק.
דאני אישרה את האפשרות והם הקימו שם את האוהל הזוגי שלהם, לידו הם סידרו מין שולחן עשוי מבול עץ גדול ועבה.
בעבר השני של החורש הלך איש גדול וכבד, צייד לכל הנראה.
הוא צעד במהרה לעבר או הקשת, מביט סיביבו וסורק את הסביבה בכל רגע.
קולות ציוצים נשמע ברקע. רובה הציידים שהיה על גבו זע קלות בכל צעד.
במבי קפץ מהשיחים והחל לרוץ ביטרוף, בורח מטווח הראיה של הצייד.
הצייד מיהר ולקח את רובהו, מכוון לעבר הבמבי. קול יריה זיעזע את החורש, מקפיץ עמו להקת ציפורים מפוחדות.
"שמעת את זה?" הביט ג'ייק בדאני, חרד מעט.
"זה בחלק השני של החורש, אלה ציידים, או פושעים. נקווה לציידים" היא זעה באי נוחות על החול.
ג'ייק התרחק מעט, מחפש פירות למאכל.
אולי אם יאיר לו מזלו יצליח למצוא ולצוד ארוחה עם הצילצל שהביא לאחר שלא מצא את האקדח שלו בבית.
הוא מצא מעט תפוחי עץ, שיפד אותם עם הסכין ציידים שלו וקירב לקשת. התפוח החל לאט לאט מתעוות.
לפני שהיה מאוחר מידי קירב ג'ייק את התפוח ונגע בו קלות. התפוח היה חם והדיף ריח מתוק ונעים.
ג'ייק נתן לדאני את התפוח, מתרחק שוב לצוד בשר עם הצילצל.
ליד עץ ראה ג'ייק עכבר שמתחפר לו באדמה בשקט. העכבר הבחין בנוכחותו של ג'ייק וברח, יותר מידי מהיר לצילצל.
ג'ייק סרק שוב את החורש, בודק אם משהו זז או בולט בצבעיו. אז הבחין
בסנאי שהיה תקוע על ענף שנשבר ונשאר מחובר לעץ. הסנאי פחד לזוז מחשש שהענך
יישבר. הענף היה גבוה מאוד, ג'ייק היה יכול רק להמר אם הצילצל יהיה מספיק
חזק כדי להגיע אליו.
הוא ניסה פעם ראשונה, הצילצל החמיץ את הסנאי במטר או שניים. הסנאי החל
מתנועע, מנסה לטפס בטירוף. ג'ייק מיהר להחזיר את הצילצל לקנה וירה שוב,
הפעם ממש מתחת לסנאי. חוד הצילצל נגע בסנאי קלות, מה שגרם לו לקפוץ מהענף
וליפול, ללא ענף בסביבה בו הוא יכול להאחז. הסנאי התנועע בטירוף, מנסה
להיאחז במשהו ולא לפגוע בקרקע - אך ללא הצלחה.
הצייד סחב על כתפו את הרובה, בכתף השנייה את הבמבי הכבד. דם זרם
באיטיות על רגלו של הצייד. הוא לא הקדיש לכך הרבה מחשבה. הוא חייב להגיע
מהר לקשת, לפני שמשהו יקרה. בדרך הוא מצא נחל שזרם לו לאט, לא ממהר לשום
מקום.
הצייד טבל את הבמבי בנחל, איתו את הרגל שלו עצמו, מנקה את הדם של
הבמבי. המים השתנו לאדומים, מעט קצף בגוון אדמדם ניגר מהם. הצייד לקח כעת
את הבמבי בידו, היה לו קשה מאוד לסחוף אותו אבל הוא היה חייב. הוא המשיך
לצעוד, כעת בכבדות אפילו יותר כשמעד על שורש ונפל. הרובה פלט כדור שירה לו
ברגל. הצייד נאנק בחוזקה ועזב את הבמבי, מוריד ממנו את הרובה ומתובב לשבת.
הכדור היה מעט בולט, טמוע בברך של הצייד. הוא הוציא אותו וראה את העצם
השבורה. לא נראה היה לו שהוא הולך להגיע לקשת בקרוב.
ריח ניחוח מילא את האיזור. אש קטנה בערה מכמה ענפים קטנים, אבל היא הספיקה לבשל את הסנאי הקטן.
דאני עדיין אכלה את התפוח, מתענגת מכל לעיסה. "זה טעים עד כדי כך?" הביט
ג'ייק בעיניים רעבות. "זה לא מציאותי פשוט! זה ממש ממש מתוק, ממש ממש
טעים" "אפשר לנסות?" הוא שאל, כמעט חוטף לה מהיד. היא הושיטה לו את התפוח. התפוח היה מעט קר, וטעמון לא היה טעים כל כך. "התפוח לא מתוק, אין צורך להגזים.." דאני לקחה ממנו את התפוח ושמה אותו בקשת עוד קצת. קול פיצפוץ נשמע. דאני קירבה אליה את התפוח. הוא היה מטושטש והדיף ריח שרוף. הוא היה שורף. דאני נגסה בו, קול מעיכה נשמע, ואז קול שבירה, כמו מקל שנשבר. היא התחילה להאדים. ג'ייק קרב אליה ובדק אם היא בסדר. "אני בסדר, התפוח פשוט מתוק מאוד" ג'ייק קירב אליו את התפוח. התפוח היה מסריח, כאילו הוא רקוב. "התפוח מסריח, הוא בטוח לא טעים" ג'ייק קבע. "הוא כן טעים!" התווכחה דאני. היא לקחה את התפוח אליה ושמרה עליו מכל פגע. היא נראתה אחוזת דיבוק, אבל הייתה שקטה. היא נעצה מבטה באוויר.
הצייד צעד בכאב, הולך עם קביים מאולתרות. כל צעד שלו הכאיב לו בידיים וברגל הפצועה. הוא כבר היה קרוב לקשת. הוא היה חייב להגיע לקשת בהקדם האפשרי, הוא קיווה ששום חיה לא התקרבה לקשת ונהנית מהחום שלה. הוא קיווה גם שהקשת לא נמצאת ליד עץ או שיח. כבר קרו מקרים כאלה, והקשת נעלמה במקרה הזה. הוא היה צריך את הקשת כדי להתקיים. זאת היתה העבודה שלו. הקשת הזאת הופיעה פעם בארבע שנים, והיא הייתה מספיקה לו כדי להתקיים למשך ארבע שנים. עד לפני שנתיים בערך, הוא פוטר מעבודתו. אם הוא יפספס את הקשת הזאת, הוא לא ישרוד.
ג'ייק הבחין בדמות מתנועעת בכבדות בהמשך היער. הדמות הייתה גולה ומאיימת. היא הייתה אפופה בחושך. ג'ייק לקח לידו את הצילצל ונעמד. הוא הורה לדאני לשמור על שקט. דאני נעמדה גם היא, מביטה למקום רחוק, לא קשובה למה שג'ייק אמר לה.
ג'ייק התחיל ללכת לעבר הדמות, דאני התחילה גם ללכת, אבל לכיוון שונה, לאט לאט..
הצייד הבחין בשתי דמויות שעומדות ליד הקשת. הוא דרך את הרובה שלו והמשיך לצעוד ברוגע, חושך לבאות. שתי הדמויות כעת העמדו, האחת צועדת לעברו והשניה מתקרבת לקשת לאט.
ג'ייק חש פחד בלב, הוא לא ידע מה לומר לדמות, לסמן שהוא לא רוצה בעיות. הוא הסתכל לעבר דאני, היא הייתה מאוד קרובה לקשת, צעדה לתוכה, התחילה כבר להיות מטושטשת. ג'ייק משך אותה מהר לעבר האוהל שלהם. היא נפלה על האדמה, מחייכת, כאילו היא בחלום. ג'ייק בחן את הדמות. כעת היא רצה לעברם.
הוא היה חייב לעצור אותם מלהתקרב לקשת. הוא ידע שחייו תלויים בהם כעת, הוא הצטער על כך. אם יש להם נשק והם יהרגו אותו, לפחות יוכל להינות מהקשת שוב.. הרגל הכאיבה לו כאבי תופת, אבל הוא התעלם כמה שהיה יכול. זה היה תמורת חייו.
"תפסיק לרוץ לעברינו! אני מזהיר אותך!" צעק אליו ג'ייק, מיואש. הוא הרים את הצילצל וכיוון אותו לעבר הדמות.
הוא נפל, נאנק מכאבים. הברך שלו לא החזיקה מעמד ונשברה. סדק גדול ומדמם נראה על הברך שלו. "אל תתקרבו לקשת!!" צעק, מביט לעברם. הוא ניסה לעמוד, הדמות שהייתה קרובה אליו כיוונה אליו את הרובה שלה, הדמות השניה נעמדה והתחילה להתקרב שוב לעבר הקשת.
"אל תתקרבו לקשת?" שאל את עצמו ג'ייק. הוא רץ לעבר האוהל שלו, מחפש את הפנס שלו. הוא כיוון את הפנס לעבר הדמות וראה פנים מלאות יגון וכאב, הדמות אחזה בברך שלה וצעקה שוב "אל תתקרבו לקשת!! עצור אותה!!" צעק והצביע על דאני.
ג'ייק הביט בדאני, היא הייתה מטושטשת, כבר כמעט נוגעת בקשת. ג'ייק רץ לעברה, מועד על המדורה. "לאאאא!!!" צעק לעברה, דאני לא שמעה אותו ונכנסה לתוך הקשת. "לאאאאא!!!!!" צעק הצייד, קיראתו מלאה בצער, ג'ייק לא שמע צער כזה מעודו. הוא נעמד ורץ שוב לדאני. הוא ניסה לאחוז בידה, אבל החום הדף אותו. ג'ייק לא ויתר וניסה לפחות לנגוע בה. היד שלו חלף על שלה, עובר דרכה. היד של דאני הייתה מטושטשת, כאילו היא עשויה מחול שיוצר את דמותה. החלק האחרון של דאני נכנס לתוך הקשת, אור גדול ולבן כיסה את האזור, ג'ייק הסתנוור.
הוא ידע שהוא פיספס הכל, כשהאור הלבן סינוור אותו. הוא התעורר, שרוע על האדמה, באמצע הלילה. הוא ניסה להתרומם אבל כאב חד פילח את רגלו. הוא זחל לעבר ג'ייק, בודק מה מצבו. היד שלו הייתה מעט מטושטשת, נזק בלתי הפיך. המקום היה חשוך, הקשת נעלמה. הוא הניח את ראשו על הקרקע, נותן לעצמו לישון שינת נצח.
ג'ייק התעורר, מביט סביבו. אור החל לבצבץ מבעד לצמרות העצים. הוא הבחין בדמות שניסתה לעצור אותם מקודם. הקשת נעלמה כלא הייתה. ג'ייק התרומם. "דאני?" צעק. הוא חשש ממה שקרה, הוא קיווה שהכל רק חלום. הוא שנא את הצייד על שמערער את הביטחון שלו, מראה לו שהכל היה אמיתי.. "דאני??" צעק יותר חזק, מתחיל לבכות. הוא התחיל לרוץ ברחבי האזור, מחפש, מסרב להאמין. הוא עצר ליד תפוח מטושטש, לא מציאותי. ליד התפוח היה סנאי שרוף, בין אפר מדורה. כמה מטרים מהתפוח היה סימן זהוב על האדמה, בצורת קו, מתאים לזה שהקשת נגעה בה. ג'ייק קרב לצייד, מביט בו..
"אתה מרגיש את זה?" שאל, מביט בצייד בצער.. מאבד את עצמו.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=564972 זה סיפור על התמונה השלישית
ג'ייק
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
