אין איך לברוח

ילדת גן-עדן\ג'ייק

בתחנת רכבת נידחת, אי שם בקולומביה, חיה ילדה קטנה, יפה, מרי שמה.

פניה היו קטנים ורכים, עיניה אפורות, שערה חום כהה וארוך.

מידי יום הייתה הילדה מגיעה לתחנת הרכבת ומציירת ציורים על המדרכה עם גיר.

כך היא הייתה מפרנסת את עצמה.

לילדה לא היו הורים, לא היו קרובי משפחה. היא הייתה לבד בעולם.

כל יום נאלצה הילדה לישון על ענפי עצים ולעיתים תחת כיפת השמיים.

הילדה נדדה ממקום למקום, מוצאת בדרכה חפצים ערכיים בשבילה כמו בגדים, נעליים.

את צרכיה הבסיסיים הייתה מספקת ביער הגשם אשר היה במרחק מה מהתחנה.

שם היא הייתה מתרחצת, מוצאת מקום לינה, מזון, שתייה.

אך תמיד בבוקר הייתה מגיעה לתחנת הרכבת כדי להשיג מעט כסף - ואיתו להמשיך את היום החדש.

הורי הילדה נעלמו בהיוולדה. אולי הם מתו, אולי הם נטשו אותה. גורל ההורים נשאר בגדר תעלומה.

הילדה גדלה בתחנת הרכבת, לא נתנה לאף אחד לקחת אותה או לגעת בה. היא חיה עם חתול אחד, קטשו שמו.

מאחר שגדלה עם חתול זה מגיל קטן ביותר, למדה לתקשר עם החתול.

לעיתים היית יכול לראותה מסתכלת עליו, קרוב קרוב, למשך זמן מה.

הילדה כמובן ידעה גם לדבר מעט בשפת בני האדם כי שמעה אותם מדברים.

יום אחד, אחרי לילה נעים על מזרן שמישהו זרק, הגיעו למקום איש ואישה שמראם נראה מכובד.

הם היו זוג, שנראה כמחפש אחרי דבר מה.

הילדה כמידי בוקר הגיעה לתחנה, מצאה את מקום מחבוא הגירים הצבעוניים והחלה מציירת.

את האוסף שלה הרחיבה כל פעם כשמצאה עוד גירים שאנשים זורקים.

זוג המבוגרים הביט על הילדה ונראה מסופק. הם התקרבו אליה בזריזות, לחוצים מעט.

הילדה הבחינה בהם והתרחקה מעט, מקווה שהם יפסיקו להתקרב.

השניים הוסיפו להתקרב אליה כלא מבינים שהם עושים מעשה שגוי.

הילדה החלה לרוץ, והם צעקו אחריה ורצו גם.

משהבחינה הילדה כי הם משיגים אותה הסתובבה וצעקה "לא!".

זוג המבוגרים נעצר בהפתעה, מתנשף קשות. האישה התקדמה ואמרה:

"שלום, אני סול. מי את?" האישה שאלה בפנים חמות.

הילדה התמהמה, מנסה לפרש מילים אלו. "מרי" אמרה בשקט.

האישה הביטה אל האיש השני, מחייכת חיוך גדול. האיש קרב מעט ואמר גם הוא "אני פטריק" בחיוך.

מרי התרחקה מעט, קראה לקטשו ואמרה "הוא קטשו" המבוגרים צחקו, מרי הביטה בהם כלא מבינה.

המבוגרים הבחינו שהיא לא מבינה וחדלו. המבוגרת, עליזה, קרבה ושמה את ידה על כתפה של מרי.

מרי מיד גירשה את היד והתרחקה מהמבוגרים. עליזה הביטה בה ואמרה "אנחנו באנו לקחת אותך מרי. אנחנו ההורים שלך"

מרי לא הבינה. האיש הלך אל עבר הגירים, לקח אחד והחל מצייר אמא, אבא וילדה מאושרים, מתחבקים.

מסביבם הקיף עיגול גדול. מרי הביטה על הציור, ואחר כך הביטה לעבר שני המבוגרים.

"זה... אני?" שאלה בהצביעה על הילדה הקטנה בציור.

"כן" ענו המבוגרים והנהנו בראשם.

"זה... אתם?" שאלה, מצביעה כעת על המבוגרים שבציור.

"כן" ענו מאושרים, מתקרבים אליה עוד קצת.

הילדה הביטה אל שניהם, מהאחד לשני, כמה פעמים.

האישה קרבה אליה, פתחה את זרועותיה וחיבקה אותה.

כעת מרי לא הראתה שום התנגדות. האיש חיבק את שתיהן.

הם לקחו אותה משם, כשקטשו בזרועותיה.

הם נכנסו למכונית ומשם לתוך היער, מזדרזים להתרחק משם. הילדה הביטה לאחור במבט עצוב.

המכונית התרחקה לתוך היער עוד ועוד, עוברת מהמורות בדרך ולפעמים משתפשפת עם קוצים וענפים.

בדרכם ראתה הילדה את האגם היפה בו נהגה להתרחץ.

הם התקרבו לבית מעץ, ליד נחל יפה, עמוק בתוך היער.

המכונית נעצרה וההורים יצאו מתוך המכונית. הם הוציאו את הילדה מתוך המכונית.

יחד הם נכנסו לתוך הבית. כשהילדה נכנסה לבית, סגר האב את הדלת בזריזות ועלה למעלה נראה לחוץ.

האם רק הביטה במרי מבט ממושך. מרי סקרה את החדר והביטה בקטשו.

הוא הסתכל עליה במבט מפוחד. כעת מרי גם פחדה. משהו בעיצוב הבית היה מפחיד. הוא היה קודר במקצת.

על הקירות לא היו קישוטים. מרי לקחה את אחד הגירים והתקרבה לקיר. האם מיד לפתה אותה בידה והרחיקה אותה משם.

מרי חזרה אחורה והביטה באם. היא הביטה החוצה מהחלון כעת, לא הסתכלה עליה. מלמעלה נשמעו רעשים של גרירה.

מיד הופיע האב וביקש מהאם עזרה. האם מיהרה לעזור לו. הם הורידו תיבה גדולה, עליה ישנו מנעול עם מפתח בתוכו.

מרי הביטה החוצה מהחלון, בודקת את הסביבה. היא הרגישה שתי ידיים גדולות אוחזות בה ומרימות אותה, באות להכניס אותה אל התיבה.

מרי ניסתה להתנגד, אך לא הצליחה. קטשו נחלץ מידיה ושרט את הידיים האוחזות בה.

מרי נפלה לתיבה. התיבה נסגרה ומבחוץ נשמעה יללה ופגיעה במים, רחוקה מאוד, בנחל. כעת נשמעו צעקות של האב והליכה מרובה בחדר.

לאחר זמן מה מרי הרגישה כי התיבה מתרוממת ומתחילה לזוז. היא שמעה את האם נאנחת מעט וקול צעדים כבדים.

הם קרבו לדלת כשזו לפתע נפתחה. התיבה נעצרה, ומרי נפלה מהתזוזות.

היא שמעה קול זר, של אדם מבוגר מאוד, מדבר:

"צהריים טובים לכם. אני קצין משטרה. באתי על מנת לפתוח חקירה מסוימת"

קול תמיהה מהול בבהלה נשמע.

"מותר לי להיכנס?" שאל הקצין.

"אנחנו בדיוק בדרכינו החוצה! אי אפשר אולי בפעם אחרת?" שאל האב בלחץ גובר.

"אין לדחות את החקירה!" ענה הקצין.

הייתה הפסקה קלה, ולאחר מכן התיבה זזה לכיוון ההפוך וירדה לאט, עד שהייתה על הרצפה.

קול צעדים נשמע, קול גרירת כיסאות.

"מהו הנידון?" שאלה בזירוז האם

"ובכן, הנידון עוסק בילדה קטנה שעד לפני כמה שעות נהגה לגור בתחנת הרכבת לא רחוק מכאן -"

"ו... איך זה מתקשר אלינו?" קטע אותו האב

"עדי ראיה דיווחו כי ראו את המכונית שחונה כאן בחוץ – נוסעת אל תוך היער-אל המקום הזה-עם הילדה בתוכה"

הייתה הפסקה בשיחה, נדמה היה כי ההורים אובדי עצות.

"האם מותר לסרוק את הבית?" שאל הקצין

ההורים לא ידעו מה לעשות, לבסוף הנידו בראשם.

בחדר נשמעו קולות צעדים כבדים, סורקים את המקום מפה לשם ובחזרה.

"איפה המפתח למנעול?" שאל הקצין

"איבדנו אותו לפני שנים. רצינו עכשיו להביא אותו למנעולן עד שאתה באת" ענתה ברוגע האם.

"נראה לי דווקא שהמנעול נמצא בכיס של אדוני, לא כן?" אל הקצין את האב.

האב החוויר כסיד, נראה כאילו עומד להתעלף

"אל תנסו לרמות, אתם לא תצליחו" ענה הקצין לאיטו.

הקופסא נפתחה, אור אחר-הצהריים מילא את חלל המקום.

מלמעלה גחן הקצין והוציא אותה. לקצין היה שפם גדול ואפור, כובע מכסה לו את רוב העיניים.

מרי ראתה שההורים נראים כעוסים ומבוהלים בעת ובעונה אחת. האב הביט במרי, ואז בקצין.

הקצין הביט בשניהם, הרים את מרי ולקח אותה אל מחוץ לבית. מרי ראתה שמאחור האב רץ למעלה.

הקצין הניח אותה על האדמה המכוסה עלים, הביט בה קרוב, והיא הבינה מה שהוא מסביר לה. "קטשו" לחשה לו.

הקצין חייך אליה, ולפתע נשמע קול נפץ חזק שהדהד בכל המקום כמה פעמים.

מרי ראתה את הקצין מפסיק לחייך, מגבו נוזל דם.

הקצין קם, הסתובב אל עבר הבקתה וכעת ראתה מרי סימן ירייה.

הקצין התרומם מעט מהאדמה, ריחף, הרים את שתי ידיו והוריד אותן במהירות. הדלת נסגרה על האב והאם,

חלון הבקתה נחסם בענפים, הבקתה החלה מסתובבת ויוצרת בור באדמה. לאחר כמה דקות גג הבקתה כבר ירד מתחת לאדמה והמשיך לחפור באדמה.

הקצין התבונן על מרי ואמר: "רואה? תזכרי שזה יהיה הסוד שלנו". היא חייכה והושיטה לו יד. יחד הם עפו על העננים, גבוה אל ממלכת גן-עדן.

סוף