אין איך לברוח

הוא התחיל לעשות תנועות מגושמות.

הוא ניסה ללכת אבל גופו לא נענה לו לגמרי.

הרגל צעדה לכיוון שני, הרגל השניה צעדה לצד והוא נפל.

הוא פירכס על הריצפה, מנסה לקום-אבל עושה משהו אחר.

"אבא" הוא שאל בקושי. "מה קורה לי?"

הוא הרים את ראשו אלי ואז ראשו צנח על השטיח. הוא הפסיק לזוז.

האמבולנס הגיע אחרי כמה דקות ופינה אותו במהרה לביה"ח, אני גם בתוכו.

בבית החולים פינו אותו למיון, לשם לא נתנו לי להיכנס.

במהלך היום שאר המשפחה הגיעה וחיכתה בציפייה.

לבסוף התירו לנו להיכנס לחדר שלו.

נכנסנו לשם, הוא היה מחובר למערכת הנשמה עם מכונת דופק.

הרופא התקרב אלינו. "איננו יודעים מה זה כרגע,

אין שום חבלה חיצונית חוץ מפצע קטן ושטחי בראש שנגרם מהנפילה.

מחר נעשה לו צילומי ריינטגן, לבדוק את העצמות שלו"

"עד מתי הוא יהיה פה?" שאלתי בחשש.

"אני לא יודע עדיין. הוא יהיה כאן למשך זמן ממושך"

החדר היה חשוך מאוד.

דפיקות חלושות נשמעו מהצדדים. "בום בום. בום בום"

בחדר נעו צלליות מטושטשות, משמיעות קולות מעומעמים. האוויר היה מעט קריר.

הוא ניסה לקום, אבל לא היה לו חשק. הוא רצה להישאר לשכב, לא לעשות דבר.

הצלליות קרבו אליו, הדליקו את האור-שהיה כהה באופן חריג.

העיניים שלו היו מאוד כבדות, ולמרות האור שהיה לו העיניים (שלא הפריע לו במיוחד) הוא נרדם.

"אז מה הספקתם לעשות כבר?" שאלתי. עברו יומיים מאז המקרה.

"עשינו לו צילומי ריינטגן. הבעיה אינה בעצמות. נצטרך לבדוק את הגידים, אולי את הוורידים אם נצטרך.

הגורמים לנפילה רבים. זאת יכולה להיות גם מחלה, אולי תורשתית. אולי זאת אלרגיה"

המצב היה מסובך, היו כל כך הרבה גורמים למה שקרה.

"נקווה שנמצא את הבעיה בקרוב, ככה הוא ישתחרר בקרוב" סיכם הרופא.