| שורה מקורית אין לי, יש לי רק את היום יום. |
| 8/2008
התחלה שניה
" ...אני לא הגיע לכאן יותר " ,זה היה המשפט שאמרתי לאמא שלי בגיל 17 .
ואכן מאותו יום רגלי לא דרכה בביתם , בכך החלטתי שאולי נולדתי למשפחה הזאת ולהורים האלו , אבל זה לא אומר
שאני צריך להשלים עם זה ויתכן ויש דרך אחרת או מקום אחר בו אני אקבל את מה שאני כלכך מייחל לו ורואה
שכל החברים שלי מקבלים ( קצת נאיבי , אבל לא נורא. אחרי כמה שנים מבינים שהירוק אצל השכן הוא יותר נוטה לחום).
בסוף שנת הלימודים שקדמה לאותו יום שהזכרתי, הודיעו לי בבית הספר שאני לא ממשיך ללמוד את כתה י"א, לא נורא...
התחלתי לעבוד במפעל ויצרתי קשר מאוד טוב עם הבוס שלי ( טרם המקרה שהזכרתי בתחילה) ולאט לאט הבנתי שוואלה הוא מחבב אותי מאוד ואני אותו והרגשתי שזאת בדיוק דמות האב שחסרה לי כל כך הרבה שנים, ( כאן מתגלה שורש הבעיה ) או למעשה
מאז שאני זוכר את עצמי , פשוט לא אהבתי את אבא שלי ורק חיכיתי שיסתלק מחיי, כשהבנתי שזה כנראה זה לא יקרה,
השכלתי שכנראה זה אני זה שיצטרך ללכת.
התחלתי לקשור איתו (הבוס...) קשרי ידידות חמים והבנתי מה אני צריך, עד שיום אחד אחרי כמה חודשים החלטתי שאני מנסה, ושאלתי אותו האם הוא ומשפחתו מוכנים לאמץ אותי , כמובן שהסברתי לו שאת הקשר עם משפחתי אני מנתק בכל אופן כך שלתשובתו אין שום השפעה על הצעד של הניתוק.
נוצרה איזו הבנה והתחלתי ללכת לביתו ולהיות חלק מהמשפחה שלו . הכמיהה שלי לאהבה באותה תקופה ולמגע של
אדם מבוגר שיאהב אותי ויתן לי את הבטחון הכי בסיס ,הוא מה שהוביל אותי קדימה וגרם למוטיבציה של העשיה הזאת.
לא התקבל על הדעת שלי שאני בחיים האלו לא הקבל את סוג האהבה הזאת שיכול לתת לי אב , לא מענין אותי שמה שאני עושה לא מקובל ,פופולרי או שהחברה לא מקבלת אותו, יש לי רק הזדמנות אחת לחיות ואני הולך לקבל את כל מה שמגיע לי כבן אדם.
לצערי בתוך המערכת יחסים הזאת היתי חונק מדי ויצרתי מערכת צפיות שאשתו של א' ( הבוס) לא יכלה לשאת והיתה לה קשה מדי,
בשיחה עם הפסיכולית שלי באותה תקופה היא הביעה את רצונה לסיים מערכת יחסים זאת ( אחרי חצי שנה ), האמת חשבתי שאני
פשוט אמות משברון לב ויהיה לי קשה לקבל את זה, להפתעתי עמדתי בזה בגבורה ומאותו יום הפסקתי להגיע אליהם ( אני בן 18 )
הגיע מועד הגיוס שלי לצבא והיה לי ברור שאין מצב שאני אוכל לעמוד בזה בטח לא שמנגד זה החיים שלי ושאני חייב להשיג
את מה שהחלטתי שמגיע לי, החלטתי לא להתגייס ולהמשיך במלחמה שלי.
לפעמים אנשים אומרים: " אני מבין אותך.." במקרה שלי מי שלא חווה לא יבין, מי שלא חווה לא יוכל לדעת איזו הרגשה זאת
שאתה לגמרי לבד , וכל מה שאתה רוצה זה שמישהו יחבק אותך ויאהב אותך ללא תנאי ( בדיוק כמו שהורים עושים ) , מי שלא חווה
לא יבין מה זה שהגוף זועק מרוב רצון למגע , אין מספיק מילים שיתארו איך זה לראות חברים שלך מתחבקים עם ההורים שלהם
ןמקבלים אהבה ללא תנאי ( אמא שלי אהבה אותי , בזה אין לי ספק. לצערי הבעיה היא דמות האב שגידפה והשפילה וגרמה לי להרגיש אפס ).
המשך יבוא...
| |
התחלה
יש ימים שבהם הכאב כלכך חזק שאני מרגיש חסר אונים , וברור לי שהוא לעולם לא יעבור.
הוא לא פיזי, הוא מרגיש כמו מן חור כזה שיש לי במרכז החיים שברור לי שלא ירפא לעולם , אבל אני ממשיך
לחיות איתו.
לפעמים אני מרגיש שהוא כבר נהיה המהות שלי כאן , כל מה שהשגתי , לאן שהגעתי , מה שעשיתי, מה שרציתי,
הכל מהכאב .
לא רע לי , אני חייב לציין , למדתי לחיות איתו . הוא מקור ההשראה שלי , הוא זה שנותן לי מוטיבציה להמשיך קדימה,
לאתגר את עצמי ולדחוף אותי קדימה לעבר הישגים בלתי רגילים.
אני מאוד גאה בשיטות שמצאתי לחפור לכוחות חדשים , כשנראה שהכל חרא ( והיה חרא גדול) אז זה
הזמן לתת עוד קצת ולהשקיע עוד אנרגיה ולעשות "דווקא" ולא להכנע למה שהחיים סידרו לי ולהוכיח שאפשר לנצח הכל,
אם שרע לי מאוד אני מצליח לא לפול ולהתקדם אז שום דבר לא יעצור אותי.
כל התובנות האלו נאלצו להבנות אצלי מגיל 17 , הגיל בו אמרתי שלום ( ולא להתראות ) להורים שלי ויצאתי לחפש לי עתיד טוב יותר.
נשאיר משהוא לפעם הבאה......
| |
| כינוי:
possible
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
