שעות אני מנסה לעלות פוסט, שעות!!!!!
נ.ב אני ערפד - פרק 50 - חלק א'
שימו לב, יש 3 חלקים.
היי לכולם, אני רוצה להתנצל מראש על הפרק
הכי ארוך שכתבתי בחיי. בגלל שלא כתבתי אותו במחשב שלי אלא בכל מיני
מקומות אחרים (בעבודה לרוב כשיש זמן) ונסעתי
לשבועיים טיול בו גם כתבתי זה הצטבר והצטבר עד שבום – 37 דפי וורד.
אני אחלק את זה ל-3 חלקים. אני רוצה להגיד
לכם שהפרק הזה הוא מאוד שונה מהפרקים הקודמים שלי, לאחר שאיימי
גילתה על זהותו האמיתית של דרק היא חייבת
לפשפש בעברה, כמו דרק עצמו. אני רוצה להגיד שהיה קשה לכתוב את הפרק
הזה כי פשוט אמרתי לעצמי שאני חייבת חייבת לכתוב כאן איך הכל
התרחש מנקודת מבטו של דרק, אותה לא כל כך ראיתם.
תמצתתי את הקטעים החשובים ביותר עבורו בסיפור ובעצם בו זמנית אעשה לכם רענון קטן, במיוחד לאלה ששכחו מה בדיוק
התרחש בין השניים (ובצדק). אבל כאן תוכלו לראות כיצד הכל התרחש מנקודת מבטו של דרק, תלמדו פרטים שלא ידעתם
עליו ואולי תרגישו אף מחוברים אליו יותר.
יהיו פה 2 סיפורי אהבה שיותר מאשמח לשמוע מה אתם חושבים עליהם.
איימי+דרק ,
וסמנת'ה+וואיט.
אני מאוד
מקווה שתיהנו מהפרק הזה כמו שנהנתי לכתוב אותו.
נ.ב אני ערפד - פרק 50
אחוזת מקוויל מעולם לא הייתה כה שקטה.
טום ירד אל המרתף, אל התא של אחותו או ליתר דיוק,
מי שהייתה אחותו בעבר.
הוא יכל להרגיש שהיא מריחה אותו מהנשימות המהירות
והעמוקות שהיא לקחה, אפה מציץ מבין הסורגים ולשונה תקועה בחוץ
כמנסה בדרך כלשהי לטעום את מה שאפה שואף. הוא ידע
שהיא רעבה, האחים לא הרבו לספק לה מנות דם על מנת להחליש
אותה עד כמה שאפשר וכעת בהתבונן על פניה הבין טום
שהדבר הניב הצלחה. עורה הלבן חשף שני עיגולים כהים כתהום מתחת
לעיניה הרדודות, האדום הבוהק שהיה בהן נהפך כעת לאדום חלש ומלוכלך. טום סגר את
עיניו באיטיות וייחל לכחול הצלול
שהיה בתוך עיניה של אחותו לחזור ולשכון בו, אך
כאשר פתח אותן – הבין עד כמה רחוקה משאלתו מהתגשמות. אליזבת' לעולם
לא תצחקק שוב עם צחוק הפעמונים שלה כאשר יעשה מעשה
מטופש ולעולם לא תגער בו כאשר ישכח לכבד את המבוגרים ממנו.
אליזבת' לא נאבקה יותר כאשר ראתה את טום מתקרב אל
סורגיה, אך מבטה היה כה חלול וריקני שטום תהה האם עודה בכלל
שם, בפנים. אישוני עיניה גדלו ככל שהתקרב ופניה
לבשו מסיכה מאיימת. היא לא יכלה לעשות הרבה עקב חולשתה אך הוא
ידע בבירור שאינה מזהה אותו כאחיה הקטן.
אליזבת' הכניסה את לשונה פנימה והתיישבה על הרצפה,
חורקת בשיניה ומתנשמת במהירות לא אנושית.
טום לא ראה שביב של תקווה באופק והוריד את פניו.
הוא קילל את עצמו על כך שאין בידיו אומץ לקחת רובה ציד ולרוצץ
את גולגולתה עם כדור עוזרד שישים קץ לסבלה. הוא
עדיין אינו ידע מי היה זה שהכניס את אחותו להריון בעודה בת אנוש
ומי היה האחד שקבר אותה בחיים, האם זה היה אותו
האדם? כעסו בער.
אליזבת' לעולם לא תדבר. הייצור האומלל והמאוים הזה
שיושב מולו לעולם לא יחזור לעצמו.
מועקה איומה פילחה את חזהו. האם יצטרך לוותר עליה
עבור חייה של איימי פוקס? דרק היה ברור מאוד כאשר חזר.
"הוא רוצה את אליזבת' תמורת חייה
של איימי פוקס. זה אחד מתנאיו." מילותיו של דרק צלצלו בראשו ללא הפסקה. האם
באמת אין כל תקווה ועתיד לאחותו ועליו לוותר עליה
תמורת זו שהייתה אף יותר מזה בשבילו מאז שעבר לגור בביתה?
הלילה הוא לא יירדם.
איימי פתחה את עיניה. הכל סביבה נראה מטושטש, כענן
לא אמיתי שאם תנסה לגעת בו – יחמוק מבין אצבעותיה ויעלם. היא
הושיטה את ידה הימנית על מנת לתפוס בענן האפור, אך
זו נחתה על הרצפה באפיסת כוחות. היא בלעה את רוקה ושפשפה את
עיניה בעדינות, ראייתה החלה להתחדד. הדבר הראשון
בו הבחינה הוא הריח הרע שעמד בבור בו הייתה כלואה. ריק עובש איום
שהקשה על נשימתה. קרני האור המעטות שעוד נכנסו אל
תוך המערה היו כה חלשות שכמעט נעלמו – דבר שאמר לה שהלילה
וודאי אינו רחוק. איימי הרימה מעט את ראשה הכבד
והתבוננה מסביב, עיניה אינן צדות ולו דמות חיה אחת. היא הייתה לבדה.
מימינה ראתה פינה חשוכה ואפלולית ובשארית כוחותיה
גררה את עצמה אל הפינה זו.
פרץ חרדה בלתי מובן גבר בתוכה. באיטיות בלתי נסבלת
נזכרה איימי באירועים שהובילו אל עלפונה ולכסנה את עיניה ברוגז
בלתי אופייני לה. אם מישהו שמכיר אותה היה רואה
אותה כעת מן הצד, אינו היה מזהה את החיה הפצועה והנקמנית הזאת
שהשתלטה על כל פן בגופה. היא נגעה בעור העדין
שמתחת לעיניה ותהתה מדוע הוא צרב. האם בכתה בעודה מחוסרת הכרה?
כעת הדמעות אינן ירדו, כעס טהור בער בליבה. הכעס
היה כה חזק שהוא חבט בכל דפנות גופה ואיבריה הפנימיים והתחנן להתפרץ
החוצה ולהשחית כל דבר שנקלע בדרכה. הרצון הזה דחה
אותה אך עם זאת הוא היה כה חזק שהיא לא יכלה להתכחש לו.
הכל היה שקר, מהתחלה עד הסוף. איימי עיוותה את
פניה, נראה שלא נמאס לגורל להכות בה שוב ושוב.
רעיון צץ במוחה. אולי סמנת'ה משקרת.
לא, איימי מיהרה להניד בראשה. היא אינה משקרת.
ואולי גבריאל מכריח אותה לשקר.
לא, אינו כך הדבר. זו הבחורה שחיפשה את וואיט דקות
ספורות לאחר חתונתם.
וואיט, דרק. מה זה משנה? איימי הנידה בראשה שוב.
הוא רמאי, שקרן.
משב רוח קליל הכה בלחייה של איימי פוקס והיא הרימה
את ראשה בחדות. משבר רוח יכל להגיע לבור הזה רק בדרכים על
טבעיות. דמות נשית ומעט שקופה החלה להיווצר לא
הרחק מהפינה בה איימי ישבה. שיער מטולטל גלש על כתפיה ועיניה
הגדולות והעגולות של הדמות החלו לקבל צבע כהה. סמנת'ה.
איימי מעולם לא חוותה החמרה כה מהירה במצב רוחה.
ליבה החל להלום בחוזקה ופניה האדימו, היא הקשתה את עצמות לחייה
והניחה את ידיה משני צידי גופה, מנסה להתרומם אך
הידיים הרועדות הקשו על יציבותה והיא נותרה בתנוחת ישיבה.
"תלכי מכאן." סיננה איימי
מבין שיניים חשוקות בעוד ציפורניה ננעצו באדמה הלחה שמתחתיה. הכאב שהלם בליבה היה
כה עמוק
שהיא יכלה להישבע שהיא אף מרגישה אותו אף ברובד
הפיזי מלבד הנפשי. כל חלקי גופה כאבו כל כך שאיימי תהתה האם בזמן
שהייתה חסרת הכרה הלמו ברגליה וידיה עם מגפי ברזל
ללא הפסקה.
סמנת'ה נשארה בדממה שנייה נוספת לאחריה כחכחה
בגרונה. "תראי, גבריאל אינו יודע שבאתי אלייך, אז אשמח מאוד אם
תדברי בלחש." לחשה, "הוא לא היה מאשר
זאת."
איימי כיווצה את גבותיה ולפתע רצתה להקיא. הרפלקס
היה כה מהיר שכל מה שהספיקה לעשות הוא לזחול מעט הצידה
ולשפוך את כל תכולתה אל מול עיניה של סמנת'ה.
סמנת'ה עיוותה את פניה בגועל וכיווצה את גבותיה.
חום גופה של איימי עלה והיא הרגישה כיצד מצחה
מתחיל לבעור.
"בלי לדעת עשית לשתינו טובה."
לחשה סמנת'ה. "השומרים יתפסו מרחק. את מבינה, חוש הריח שלכם מאוד מפותח ואני
בספק
אם יצליחו לתפקד כאשר שלולית קיא נמצאת ממש מתחת
לאפם." הוסיפה, "מזל שאין לי חוש ריח כבר."
איימי לא יכלה להריח דבר. אפה היה סתום ומנוזל.
"אני מבינה," לחשה סמנת'ה
"את עצובה, כועסת, מוכת תדהמה. אך לוואיט לא הייתה ברירה, מבינה?"
איימי לא הבינה והעלתה חיוך ציני ומזויף על שפתיה
החיוורות. "וואיט," ערערה, "מתאים לו שמו החדש. ניגוד יפה. וואיט,
דרק."
"תראי, איימי שמך? תקראי לו איך
שאת רוצה. לא חשבנו שיתנפלו עליך כך. שמעתי מה עברת מדיבורי נתיניו של גבריאל.
אנחנו
השארנו לך מספיק כסף על מנת שתוכלי לחיות את שארית
חייך ללא שום דאגות. משפחתך הייתה זקוקה לכסף?" שאלה בלחש,
מרימה את ידיה באוויר. "היה מספיק לכולם. כל
מה שאי פעם רצינו הוא לברוח יחדיו ולהיות מאושרים."
המילים הללו הביאו רוגע בלתי מוסבר. איימי הרגישה
שהגיעה אל סף יכולת חווית רגשות וכעת מערכות גופה מתחילות לקרוס,
ידיה עודן רועדות אך כל מה שהיא מרגישה כעת הוא רק
כאב. היא ידעה שהכעס רחוק מלהיעלם, נפשה הפצועה בוודאי לקחה
הפוגה קצרה מן המתח שאיים לכבות את כל מערכות גופה
ולגרום לעלפונה בפעם השלישית באותו היום.
"איני מעוניינת בהסברים הזולים
שלך." השיבה איימי, עיניה תלויות באוויר.
"אלו אינם הסברים זולים. זוהי
האמת. תראי, אביו של וואיט הוא איש אכזר. כה אכזר שאם לא תראי במו עיניך לעולם לא
תאמיני.
וואיט היה כבול בביתו, אביו המטיר עליו בחורות
ושבחים אך בחדרי חדרים העביר אותו דרך התעללות פיזית ונפשית קשה. אמו
הביולוגית נפטרה כשהיה בן עשר, ומאז גידלו אותו
המשרתות."
אמרה סמנת'ה ונעמדה מתחת לפתח הבור, מתבוננת מעלה
ומקשיבה לקולות העצים הנעים ברוח. "הפעם הראשונה בה וואיט חתך
את מפרקי ידיו הייתה בגיל 11, ביום השנה למותה של
אימו."
"תפסיקי." אמרה איימי בטון
תקיף, "איני רוצה לשמוע עוד." הוסיפה ואטמה את אוזניה עם שתי ידיה.
"אין לך ברירה." תקפה סמנת'ה
והורידה את ראשה. "זהו אינו עוד סיפור על אהבת נעורים מרתקת ושני אנשים
מפונקים שרוצים
להיות יחדיו בכל מחיר. עברנו מסכת תלאות ועינויים
עד שנקשרנו אחד בשני. כל עוד גבריאל אינו חושד בי אני אספר לך גם אם
לא תרצי לשמוע, איימי פוקס. אם הוא אפילו יחשוד
שאני כאן, מדברת איתך, הוא לא יניח לי לנפשי לעולם."
איימי לכסנה את עיניה. "אז מדוע לכל הרוחות
את נמצאת כאן איתי במקום ללכת לאהובך? שניכם," סיננה איימי, "עשיתם את
חיי
לגיהינום. והוא," הוסיפה בלחש, הדמעות
מתחילות לחנוק את גרונה בעודה מתאמצת בכל כוחה לא לבכות. "לא הסתפק בזה, הוא
המשיך לשקר לי. מדוע חשבתם שאני כה בורה מכדי לבוא
ולספר לי מה מתרחש? מדוע הייתם חייבים לעשות הכל בדרך שלכם?
לא מספיק לשקר פעם אחת? אינני אדם טיפש ומנוכר, אם
הוא היה מספר לי זאת כאשר עברתי לכאן, אולי זה לא היה כל כך כואב
כמו שזה כואב עכשיו." הדמעות שברו את מעטפת
הקשיחות שלה וזרמו החוצה כנהרות. "אילו היה מספר לי לפני החתונה, אני
הייתי קוטעת הכל, הייתי מוצאת תירוץ, הייתי מסרבת.
מעולם לא חפצתי בחתונה זו." הוסיפה, בכייה הופך ליבבה ופניה מחמיצות.
היא ניסתה להכניס אל ריאותיה כמות מספקת של אוויר
על מנת להפסיק להיחנק. בשנייה הזו הבינה שהדבר הכואב לה ביותר הוא
אינו השקר הראשון בו וואיט גזר עליה להיות אלמנה
מנודה, אלא השקר השני, בו הציג את עצמו כדרק. השקר שהתגלגל וגדל
ללא מנוס, שקר שגרם לה לרצות להתקרב אליו, להכיר
אותו ובסופו של דבר גרם לה לפתח כלפיו רגשות שלא הרגישה מעולם,
חזיונות ותקוות לעתיד משותף שכעת מוטל בפח אשפה.
סמנת'ה לא ציפתה לתגובה כזאת מצידה של איימי פוקס.
"אני מבינה שאת מרגישה מרומה, אני יודעת שיש לך את כל הסיבות
לכעוס, אך איני מבינה מדוע את מגיבה כך. חשבתי
שתרצי להרוג את שנינו, לרוצץ לנו את הראש, לקלל אותנו עד עילפון."
לחשה סמנת'ה, אינה מבינה את פשר התגובה הרגשית
והמשונה הזו. אדם במצבה היה מתמלא בכעס טהור ורצון לנקמה, לא
דמעות תנין קורעות לב. נכון, מעשיהם גרמו לה לאבד
הרבה בחייה, אך חלפה יותר משנה שלמה מאז ולפי הסיפורים איימי
הצליחה לעמוד על רגליה שוב ואף מצאה את מקומה
מחדש, אפילו שמו של קצין צעיר ומכובד שמוכן להשיא אותה למרות
עברה נקשר בשמה. סמנת'ה הרימה את גבתה הימנית
בחשד. האם כאב לה עד כדי כך שדרק אינו גילה לה שהוא וואיט?
אפילו אם כך הדבר, היה עליה לכעוס, לזעום ולרצות
להשמידו עקב תחושת בגידה עזה. אחרי הכל, הם עבדו יחדיו. אז מהיכן
מגיע בכי קורע הלב הזה שנשמע מגרונה? היא יבבה
כחיה פצועה היושבת על האדמה בעוד ידה מוצמדת לליבה, כמנסה למנוע
ממנו לצאת החוצה.
סמנת'ה מצמצה בבלבול.
"יש לך רגשות כלפיו?" שאלה.
איימי פתחה את עיניה לרווחה ושחררה אנחה מיוסרת.
"אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה, תלכי." סיננה מבין שפתיים
נעולות. סמנת'ה לא נראתה מרוצה מהתשובה, אך הדבר
לא מנע ממנה להמשיך.
"אלך ברגע שאסיים." השיבה,
"היכן היינו? אה כמובן, אביו של וואיט. אימי עבדה בביתו כחדרנית עד מותה,
ואני עזרתי לה
בימים שהרגשתי בריאה מספיק לעבוד. את מבינה, גם
אבי היה אדם לא פשוט. הוא הראה לי את פני המוות מספר פעמים בעזרת
אגרופיו עד היום בו אימי נפטרה ועל מנת לפרנסו
נאלצתי לעבור לגור באחוזת הרולד ולהחליף את מקומה בעבודות ניקיון. כמו
שאת בוודאי מבינה, צפיתי בוואיט גדל. אני מכירה
אותו מאז שאני זוכרת את עצמי. צפיתי בו כל לילה לפני שהלך לישון ובערבים
בהם היה מוקף בחורות והשתכר
עד אובדן חושים עם אצילים עשירים אחרים. חשבתי שלעולם לא יסתכל עליי, אך הבנתי שגם
הוא ראה אותי כל השנים הללו ביום בו אביו זרק עליי
בקבוק ויסקי ווואיט התנפל עליו באגרופים. וואיט מעולם לא החזיר לאביו
מהלומות, הוא ידע רק לחטוף, מעולם לא הרים את ידו
בתשובה. כאשר הוא התנפל עליו בפעם הראשונה בחייו הוא היה עודו
נער מתבגר, כוחו היה דל אך הוא פצע את אביו השתוי
כראוי. מזל שהשיכור שכח מדוע יום למחרת התעורר עם סימנים כחולים
מתחת לעיניו וסנטר פתוח. צפיתי אינספור פעמים כיצד
אביו השחית את גופו ופניו של בנו והעברתי לילות שלמים בחדרו עם
מגבת לחה ותרופות שרקחתי בעצמי על מנת להוריד את
חום גופו. במהרה התחלתי לשים לב למבטיו הצמאים כאשר
היה מוקף בבחורות אך לא נגע באף אחת. הוא הבחין
בצלקות שעל ידיי וצווארי," לחשה סמנת'ה, מסיטה את שיערה המתולתל
לצד ומנסה לחשוף את הצלקות העמוקות שבהן על אף
שקיפותה ניתן היה עדיין להבחין. "והבין עד כמה אנו דומים. למרות
היותי משרתת פשוטה, הוא לא הפסיק להגן עליי מכל
תושבי ביתו וגרם לאביו לחשוד. באותו הזמן כבר אהבנו אחד את השני.
זו הייתה אהבה עבורה היינו מוכנים אף למות."
הוסיפה והתבוננה מטה על גופה השקוף, "בסופו של דבר זה בדיוק מה שקרה
לשנינו, ההבדל הוא שגופו עדיין קיים במובן הפיזי
ואני לא יותר מדיוקן מרחף שיכול לדבר."
איימי ויתרה על הניסיון לאטום את אוזניה מפני
שמילותיה של סמנת'ה זלגו אל תוכן כמים הזולגים אל תוך מנהרה, ולא משנה
איזו אבן תנסה לחסום אותם, הטיפות ימצאו את דרכן
פנימה כך או אחרת.
"כשהכריחו אותו להתחתן איתך,
איימי, חשבתי שאמות. מבינה? אהבת חיי עמדה לחמוק לי מבין האצבעות, ובשביל מה?
בשביל
מישהי שאינו אוהב והיא אינה
אוהבת אותו?" המשיכה על אף שהבחינה כיצד בכייה של איימי מתבגר.
שפתיה של איימי רעדו
וגרונה הפיג רעשים מיוסרים. אף שלא רצתה בכך, ראשה
ניגן את סיפור אהבתם הנצחית של דרק וסמנת'ה וחדרי ליבה התמלאו
דם. רוח הנערה היפיפייה שעמדה מולה החלה לתאר
בפרטי פרטים את סיפור אהבתה הבלתי אפשרית עם הגבר לו איימי מזמן
העניקה את ליבה. הגבר איתו התחתנה, זה שנמלט
אל האושר עם מישהי אחרת והשאיר אותה להתמודד עם הכל לבדה. הגבר
עבורו הייתה מוכנה למות אילו רק תזכה לנשיקה אחת
אחרונה. הגבר שנתן את ליבו מזמן למישהי אחרת והיא נשארה דוממת
עם ידיים מושתות הדורשות לקבל בחזרה את ליבה.
בעלה.
"וואיט הכניס אותי להריון, איימי.
זמן קצר לפני חתונתכם אביו גילה מה מתרחש בין שנינו וגירש אותי מביתו לאחר שוואיט
נשבע לו מעל לשלולית דמו שיתחתן איתך אם יבטיח לא
לפגוע בי. הוא איים שאם יראה אותי שוב ישרוף אותי בחיים ושלא
אתקרב אל בנו לעולם. גיליתי על הריוני ימים ספורים
לפני החתונה אך על וואיט שמרו מכל הכיוונים, לא הייתה לי גישה.
הזמן היחיד בו עזבו אותו שומריו של אביו לנפשו הוא
הזמן בו אביו היה בטוח שכעת בנו לא יוכל לחזור בו מהחלטתו, הזמן בו
וואיט הפך לבעלך." לחשה סמנת'ה, כורעת עם
ברכיה השקופות על האדמה הלחה. "אך בבטני היה פרי אהבתנו. הילד שלנו.
הילד שלי ושלו."
איימי לא יכלה יותר, היא ניסתה להכניס אוויר מספק
לריאותיה אך פניה רעדו והקשו על נשימתה. היא העבירה את ידיה על
צווארה והחלה להרגיע את עצמה. היא עצמה את עיניה
ואמרה לעצמה שזהו אינו הזמן להתפרק, היא התפרקה מספיק. יהיה
עוד זמן לכך, עליה
לקחת את עצמה בידיים. סמנת'ה לא התכוונה להפסיק.
"איני רוצה שגבריאל יצליח במבוקשו
ויגרום לך להיות כה ממורמרת שכל התוכנית לעזור ללונדון תרד לטמיון. אני יודעת
שזהו רצונו של וואיט, ואפילו אם איני בין החיים
עוד – אני רוצה לעזור לו להגשימה. הוא רוצה להציל את העיר הזו, ואם זה
רצונו, אעמוד כאן ואספוג ממך את כל העלבונות
שתבחרי לתת לי ואתן לך לבחור את העונש בשבילי. את מבינה, גופי הרוחני
אינו יכול להתרחק יתר על המידה מגווייתי. אינך
מבינה כמה פעמים ניסיתי להתרחק מכאן ולהראות את עצמי לוואיט, לומר לו
שעודני כאן, איתו. בהתחלה לא הופעתי בפני גבריאל
גם אם התחנן לכך, רק ניסיתי להושיט את ידי אל אהובי. אך גבריאל מצא
דרך לקצור את המרחק שלי אל גווייתי – שאינה רחוקה
מכאן, ואיים שאם אי פעם אופיע מול דרק, הוא יהרוג אותו ויקשור את
גווייתו לעץ מחוץ לאנגליה וכך יבטיח ששנינו לעולם
לא נשוב להיפגש. ומי יודע מה יהיה בעולם הבא? לא יכולתי לסבול את
המחשבה שגופו המת יהיה קשור הרחק מכאן ולעולם לא
אזכה לראותו.
כמובן שאז הוא אינו ידע את הסיפור שעומד מאחורינו,
את זהותו האנושית של דרק. הוא רק רצה להשתמש בי בתור נשק לעתיד.
אינך מבינה כמה הוא שמח כשגילה הכל והבין שיכול
להשתמש בי גם נגדך. מפני שאפילו אם לא תרצי בכך, את משחקת תפקיד
מאוד חשוב כעת במלחמה הזו. אני יודעת שלקחת זאת על
עצמך על אף שאת יודעת שעתידך להקריב את עצמך למען התושבים.
איימי, אני מוכנה לקחת כל עונש שתבחרי. ואם תרצי
שלא אופיע מולו לעולם, כך אעשה. אני יודעת שגבריאל הבטיח לו את
גופתי והוא יעשה הכל על מנת
להשיבה, אך אם תרצי – רק תאמרי זאת, גם כשגווייתי תהיה בידיו, לא אראה את פניי."
איימי אינה ידעה מה לענות לה. כעס מעורבב עם קנאה
עקשנית ועצומה מילאה את דפנות ליבה כעת.
גרונה היבש של איימי צרב מעט. היא עצמה את עיניה
וחשבה, מה היא בעצם איבדה? היא סוף סוף זכתה לצאת מן הבית
הנוראי הזה בו אביה רק מורה לה מה לעשות וכלל אינו
מודע לקיומה ברוב ימות השנה? היא אהבה את אימה, אך ראתה אותה
רק לעיתים רחוקות עקב מסיבות התה וכל שאר האירועים
בהם היא ריכזה את עצמה על מנת לא להתמודד עם מזגו של בן זוגה.
חברים? האצילים מעולם לא היו חבריה. הם אהבו
להחמיא לה עד חלחלה וכאשר לא שיתפה איתם פעולה, טינפו אותה בפני
אנשים אחרים עם לשונם החלקלקה.
האם איבדה כל סיכוי להתחתן מחדש? הרגשה בערה בה
ולחשה לה שאם תרצה בכך ותעשה מאמצים, תוכל להתקרב אל ריצ'ארד
ולנסות לבנות איתו משפחה. הוא היה גבר נאה ומושך,
חלומן של הרבה נשים.
טינפו וגידפו אותה ללא הפסקה לאחר מותו של וואיט.
מספר פעמים אף הכו אותה נשים שהעריצו אותו בעבר. אך כל זה נראה
כה רחוק שאיימי כמעט שכחה שאותה הנערה האומללה
ששכבה על האדמה, מדממת מאוזניה ,פיה וראשה – הייתה היא. שברו
את חלונות ביתה בלילות ולאחר שהפסיקה לתקן אותם
זרקו פנימה גללי סוס עטופים בנייר שנפתח ברגע שנגע ברצפת חדרה.
המטירו עליה מכתבי איומים ועשו זאת לבלתי אפשרי
עבורה להסתובב בחוץ. איימי נזכרה במקרה אחד שאירע חודשיים וחצי
לאחת מותו של וואיט, בו נער ממשפחת אצילים שנחשב
לחברו הטוב ביותר של וואיט, השתכר והתגנב אל חלונה, מצא דרך
לטפס פנימה והחל לחנוק אותה בשנתה בעזרת הכרית
עליה ישנה. פטריק הציל את חייה כאשר שמע רעשים המגיחים מחדרה
ונכנס עם נר בוער לבדוק על מה מדובר. הוא מרח את
השעווה המימית והלוהטת של הנר הישר על פניו של המתנקש והצליח
לבלבל אותו כך שאיימי תספיק לקחת נשימה מכובדת של
אוויר ולהימלט.
מאותו הלילה, הוצבו שומרים מחוץ לביתה.
מאוחר יותר כמובן שהנער התנצל והאשים את האלכוהול.
טען שמרוב צער האמין לשמועות על כך שהיא זו שגרמה לתאונה
הביזארית הזו לקחת את חייו של חברו על מנת לשים את
ידיה על הונו העצום ושתה יותר מדי. הוא ציין שלעולם לא היה עושה
זאת בעודו פיקח. אך רק ממבט אחד בעיניו איימי יכלה
לראות שהתנצלותו אינה כנה, למרות שהנער העומד מולה פיקח לחלוטין
מאלכוהול, אילו היה יכול, הוא היה עושה זאת שוב.
איימי פלטה אנחה כבדה ופתחה את עיניה, מתבוננת על
דמותה השקופה של סמנת'ה.
בעיניה של איימי, סמנת'ה הייתה השלמות בפני עצמה.
לא רק יופייה המסנוור אפילו לאחר מותה, אלא גם באהבתה הבלתי
ניתנת לערעור כלפי דרק, ההיסטוריה המשותפת שלהם לה
לעולם איימי לא תוכל להשתוות.
"דרק אינו ידע שאני בהריון, הוא
גילה לאחר חתונתכם. הייתי שיכורה, פלטתי את זה, והוא אמר שאנחנו חייבים לברוח,
חייבים
להגן על התינוק. אם אביו היה מגלה הוא היה הורג
אותי יחד עם התינוק, ווואיט לא היה יכול להרשות זאת. לאחר החתונה
כשמצאתי אותו בחדר ההלבשה ההוא כשהוא מוכתם ביין
ופניו נפולות, רק רציתי לומר לו שאני אוהבת אותו בפעם האחרונה,
ידעתי שלא אראה אותו יותר. הייתי שיכורה וסיפרתי
לו שאני מצפה לילדו אך בכוונתי להפיל, זה המעט שיכולתי לעשות עבורו,
לתת לו לדעת. זה היה גם הילד שלו. לא אשקר לך,
ביקשתי ממנו הזדמנות אחרונה להימלט עימי, הייתי בגילופין ולאחר כל מה
שעברנו הוא אינו יכל לסבול את המחשבה שאפיל את
התינוק, את מבינה? ידענו שיש דרך אחת שלא ניסינו. ידענו שלהציל את
התינוק הזה זה עוד אפשרי, אך לא יכולנו לברוח
בגלוי. וואיט היה חייב למות על מנת שהתינוק הזה יצא מכלל סכנה. אביו היה
איש כה עוצמתי שהוא היה מגיע אלינו לכל קצה אליו
היינו בורחים בעולם, דג אותנו מכל חור בו היינו מתחבאים. זו הייתה
הדרך היחידה לדאוג לכך שאביו לא ינוע ממקומו, לא
יפרוש את קשריו ויחולל טבח בבנו שלו, נכדו ובי. איני אומרת שמה
שעשינו היה בסדר, מפני שלא כך הדבר. אך לא רצינו
לפגוע באף אחד, האמיני לדבריי כשאני אומרת זאת, את, איימי פוקס,
היית מתחרטת עד עמקי נשמתך לאחר שהיית מגלה מיהו
אביו של דרק. הוא לעולם לא היה מניח לבנו במנוחה, גם לאחר
חתונתו. הוא היה לוקח אתכם אל ביתו ושולט בכם עד
שהייתם מקיאים את המעיים שלכם. במעשינו חשבנו על טובת הכלל,
כולל שלך איימי. אין לי מושג מי היה זה שהחל להפיץ
את השמועה המגוחכת הזו שאת היית אחראית למותו."
תיאור סיפור האהבה שלהם גרם לבטנה של איימי
להתהפך. הוא היה כל כך יפה אך בו זמנית כל כך הכאיב לליבה. היא דימתה
אותו לשיח ורדים שאף הקשיים בהצלחת צמיחתו, עומד
איתן ויפה אך גם עוקצני ומסוכן, עליו איימי הרגישה שהיא יושבת.
היא לא רצתה לסלוח לו, כל כך רצתה. אך כאשר סמנת'ה
מזמזמת באוזנה על חיי סבל ועינויים קשה לה שלא לרצות לרצות
לקחת את ידו ולהוביל אותו הרחק מלונדון עצמה, כך
שלעולם לא יצטרך להיתקל יותר באנשים שהכיר בעברו, במיוחד לא אביו.
היא מיד שנאה את עצמה על הרצון הזה מפני שהוא
לעולם לא ילך איתה ודמעות הכו על חצאית שמלתה המלוכלכת.
כמה אירוני ועצוב, איימי פוקס מצאה את עצמה מאוהבת
בבעלה. היא אינה הצליחה להפסיק לחשוב עליו ככזה. הוא נשאר
בעלה, המוות אינו הפריד ביניהם כפי שהיה אמור. מה
היה קורה אילולא ברח עם סמנת'ה? האם הייתה מתאהבת בו כפי שהיא
מאוהבת בו כעת? משהו אמר לה שכן. משהו אמר לה
שאילו היה נשאר איתה, היא הייתה מוצאת דרך לקחת את כל סבלו
הרחק ולהקדיש את כל כולה למען אושרו. היא תמיד
חשבה על וואיט כעל עוד בן אצילים נאה להפליא ומפונק שמספר הבחורות
בביתו הוא כמספר הכוכבים בשמיים. כל פעם שעברה ליד
אחוזתו המפוארת יכלה לשמוע צלילי מוזיקה בוקעים מבפנים ובחורות
חצי ערומות רצות מכיוון אחד לאחר. כולן רצו אותו,
והוא רצה את כולן, לפחות כך היא חשבה. מעולם לא שיערה לעצמה
שמראית העין היא כה מטעה. אומנם אביה לא הכה אותה
לעיתים קרובות בגלל שהיה עסוק בלהתעלם מקיומה, היא יכלה להתחבר
לוואיט הקטן בן ה-11 שרצה לשים את כל זה מאחוריו,
לדלג על העולם הזה ולעבור להבא. מחשבות אלו רקדו בראשה מספר
לא מועט של פעמים בהיותה ילדה. מה הטעם במשפחה אם
היא מתעלמת ממך? מה הטעם בחברים אם התושבים היחידים שחיים
לידה הם אצילים עם לב ונשמה קרים כשלג בחודש דצמבר
טיפוסי? אך הרצון לשינוי הוא זה שהחזיק אותה על רגליה.
היא אינה האמינה שירדה אל העולם הזה ללא מטרה. היא
תרצה לסרוג את עתידה עם צבעים צבעוניים ואהבה לזולת,
אולי אף עזרה לילדים בודדים כמוהה, ילדים אשר גדלו
בין קירות בית ריק מחום.
"כעת, אסכים לקבל את עונשך."
קטעה סמנת'ה את מחשבותיה ועצמה את עיניה.
ליבה של איימי הלם בפראות אשר כבלה את גופה אל
הרצפה. וואיט נטש אותה עבור הבחורה הצעירה הזו שעמדה מולה
וטענה שתקבל כל עונש עליה איימי תטיל. היא נזכרה
ביום בו צפתה בנערה הזו מוצאת להורג לעיני כולם ובגלל חוסר
התערבותה הרגישה שותפה לפשע האיום. זיכרונה לקח אותה
לעבר בו על דפי יומנה נכתבו המילים:
"ליבי חסר מנוחה ואיני יכולה לשכוח
את עיניה של אותה הנערה."
"לפעמים תוקפות אותי מחשבות, ואני מערערת לעצמי.
אולי עצם שתיקתי הוא אף גרוע יותר מעצם מעשיהם."
זה היה היום בו בפעם הראשונה ראתה את פניו של וואיט
בקהל הרבה שהתאסף ושכנעה את עצמה שזהו חיזיון ותו לא. כתבה,
"איני יודעת מה קורה לי, אך יש לי
תחושה שאני יוצאת מדעתי.
היום, בכיכר העיר, דמיינתי את וואיט, עומד
ומסתכל בריכוז רב על הבמה המרכזית בה הוציאו להורג נערה."
איימי כעת יכלה לחייך בציניות לעצמה. זהו אינו היה
חיזיון, זה היה וואיט. וואיט אמיתי ובגודל טבעי, לא פרי דמיונה. כעת
היא ידעה. היא לא יכלה שלא להיזכר בפעם הראשונה בה
ראתה את "דרק" כך קרא לעצמו, בבשר ודם. היה זה נשפה של הרוזנת
דה מורק. היא הבחינה בו מתקרב והמראה שהחזיקה
החליקה מבין אצבעותיה ונשברה לחתיכות קטנות, דבר שזיכה אותה
ב"מראה שבורה – זה 7 שנות מזל רע,
איימי." מפביו.
בלילה ההוא דרק נעמד מולה במלוא הדרו, עם ראש מורם
ומבלי למצמץ צפה בתגובתה המבוהלת.
~~~~~~~~~~~ עבר
~~~~~~~~~~~~
איימי הסיטה את עיניה מהמראה והסתכלה על
כוסות השמפניה הגבוהות, שדרכן נראו פניו של הגבר שהמשיך לנוע אל
קדימה בנחישות. רעד קליל עבר על גופה והכול
נעשה לאפלולי ומטושטש. הגבר היה לבוש בחליפה שחורה ומשובחת,
שהבליטה את גופו החסון. פניו היו לבנות
כסיד, ועיניו הירוקות בלטו למרחקים. שיערו השחור היה אסוף בקוקו ושפתיו
האדומות והעבות משכו את תשומת ליבן של כל
בנות הנשף. הגבר החל לפסוע אל כיוונה בצעדים נחושים ועוצמתיים
ונעמד מולה, מתבונן בעיניה באומללות שהחזירו
לו מבט מפוחד ומעורפל.
"וואיט?" מלמלה לעצמה בלחש
ודמעות החלו למלא את עיניה הירוקות. הגבר קימט את מצחו והסתכל על פביו באי
הבנה כשזה ניגש אליו עם פנים מופתעות.
"אתם מכירים?" שאל והסתכל על
פניה המבועתות של איימי פוקס.
דרק הסתכל בעיניה, ומיהר להסיט את מבטו
בחזרה אל פביו המבולבל.
"איני חושב כך." השיב דרק
והניד בראשו לשלילה.
"איימי, תכירי, זה דרק." אמר
פביו והסיט את ראשו אליו.
"וואיט?" לחשה איימי שוב
והחלה למצמץ עם עיניה המבועתות, שהפכו את ראייתה למטושטשת אף יותר.
"לא, דרק יקירתי." תיקן אותה
פביו שוב וכיווץ את גבותיו, לא מבין על מה כל הבלבול.
היא איבדה את הכרתה.
איימי חייכה לעצמה שוב. כל אותו הזמן הוא ידע מי
היא ומהיכן באה, ידע מדוע מתבוננת בו כך ואף על פי כן שמר על
קור רוח ומבנה יציב לאורך כל הערב המקולל ההוא בו
נכנס אל חייה שוב. היא נזכרה כיצד התעוררה בחדרה של
הרוזנת דה מורק ודרשה לדעת היכן נמצאת היציאה
האחורית מאחוזתה. היא אינה רצתה להפריע לפטריק, היה זה יום
הולדתו והתכוונה לעזוב לבד, לחכות לשובו בביתה.
היא החליטה שאם עליה לאבד את שפיותה, היא תעשה זאת בנחת
בביתה ולא כאן, לפני כולם. היא אינה תיארה לעצמה
שתלך לאיבוד במבוך שהכין עבור הרוזנת בעלה המנוח טרם מותו.
"אסור לצאת משם, רק המשרתות יודעות
איך... איימי!" המשיכה הרוזנת לצעוק, אך חדלה לאחר שהבינה שכבר מאוחר
מדי ואיימי נעלמה מאופק עיניה. כמובן שבגילה
היא לא התכוונה ללכת לחפשה בין שיחי ורדים עוקצניים. "מוטב שאקרא
לעזרה." אמרה לעצמה וירדה אל האורחים.
איימי אינה יכלה לתאר לעצמה אז שמי שיבוא לעזרתה יהיה לא אחר מאשר דרק.
צמרמורת עזה עברה בגופה לאור הזיכרונות הישנים
הללו שלפתע התעוררו לחיים וקיבלו משמעות אחרת לחלוטין.
כצפוי, איימי איבדה את דרכה.
היא נלחצה כאשר שמעה צעדים מתקרבים אל מקום
מוצאה. כל פעם שדרכו על הדשא הירוק והשופע, הוא התכווץ והשמיע
קולות. איימי הייתה בטוחה לחלוטין שמישהו
מלבדה נמצא במקום.
ריח בושם מוכר נישא באוויר ואיימי כיווצה את
גבותיה. "אני משתגעת." חשבה לעצמה והנידה בראשה לשלילה בעודה מתקדמת
אל מקום בלתי נודע ומרימה את שמלתה מאחוריה.
"עצרי שם!" דרש מאחוריה קול
גברי אותו אינה הצליחה לזהות. איימי בלעה את רוקה וקפאה במקומה. העננים האפורים
נראו
קרובים מתמיד ואף נתנו הרגשה שאם היא תרים
את ידה תוכל לגעת באבקם. איימי הסתובבה לאחור והבחינה בדמות שחורה
עומדת מולה. בתחילה לא יכלה לראות את פניו,
אך עיניו נצצו.
"מ..מי מדבר?" גמגמה ולקחה
כמה צעדים לאחור.
היא אינה הספיקה למצמץ כשלפתע מצאה את עצמה
קרובה אל פניו של הגבר שדרש עליה לעצור במקומה והסתכל הישר אל
תוך עיניה עם עיניו הסוחפות. כאשר מבטיהם
נפגשו, איימי מעדה לאחור, אך הוא הספיק לתפוס אותה עם ידו ולהעמידה על
רגליה. כשזיהתה את פניו כמעט בלעה את לשונה.
"לא יכול להיות." חשבה לעצמה,
מרגישה כיצד עיניה נהפכות ללחות ודמעת חרדה מפלסת את דרכה החוצה על לחיה הסמוקה.
"את מוכנה להסביר לי מה בעייתך
איתי?" שאל דרק, או ליתר דיוק וואיט, בזמנו. כיצד יכל לדבר אליה כך אם ידע
שהיא
זו שהוא עזב לאחר החתונה? שזו בעצם אשתו
איתה הבטיח להיות באושר ועושר, חולי ועוני וכל השטויות הנלוות לזה, כמובן
עד שהמוות יפריד ביניהם, מה שהוא לא עשה
במקרה זה. זאת איימי אינה יכלה להבין. כיצד יכל להיות כה תוקפני?
"וואיט?" לחשה ועצמה את עיניה.
"את מוכנה להפסיק לקרוא לי כך? שמי
הוא דרק." אמר בנחישות והתקרב אליה עוד יותר.
עיניו הירוקות, נצצו כעיני זאב ואפילו
הכוכבים אינו היו בהירים כל כך. ליבה העצים את פעימותיו, היא יכלה להרגיש את
נשימותיו על פניה. הוא אף העיז להרים את ידו
ולתת לה לטייל בחופשיות על פניה הלבנות. "איני יודע מה מקור הבעיה כאן,
אך אני מבקש ממך להלבין את האי הבנה הקטנה
שיצרת קודם לכן. אורחי הנשף לא חדלו לבהות בי מאז." לחש והוריד את ידו.
באותו הזמן היא אינה ידעה מה לומר אך בכל
זאת הרגישה אשמה. אומרים שלכל אדם יש כפיל בעולם, האם זה שלו? תהתה אז.
כעת היא יודעת כבר שלא השתגעה בזמנו, היא
ראתה את האמת אך האמת ניסתה להתחבא ממנה בצורה כה מוצלחת ומשחק
טוב מצידו של השחקן הראשי שגם אם הייתה
מאשימה אותו ברמאות והתחזות למת, היה מתחמק ומשכנע אותה שוב ששמו הוא
דרק והוא אינו מכיר אדם בשם וואיט וכמובן
שהוא אינו בעלה. בזמנו חשבה שעיניו היו שונות מעיניו של וואיט אך כעת הבינה
שהשוני זה מה שהיה פרי דמיוני.
בזמן שחזרו אל הנשף היא ציינה בפניו.
"מעולם לא ראיתי שני אנשים כה דומים." אך כל מה שהוא ענה היה "איני
יודע מה קרה
לך אך חשוב מאוד שתסבירי לכולם, שאיני אשם
בדבר. איני מכיר אותך אפילו."
"מהיכן באת? אתה חי כאן הרבה
זמן?" שאלה אותו אז. אך הוא קפא במקומו ואז משך בחוזקה בידה וקירב אותה אליו.
"איני מציע לך לחפור בעברי,"
השיב באגרסיביות לא נחוצה "בואי נשמור על מרחק ונמנע מאי נעימות." הזהיר.
אילו ידעה שהוא יהיה זה שיפר את הבקשה הזאת
בעתיד ויגרום לה להשתוקק לראותו פעם אחר פעם, הייתה דורכת
על רגלו ובורחת מן המקום בריצה ואינה חוזרת
לשם לעולם. אך מכיוון שאינה ידעה מה עתידה צופן, חזרה לנשף
בחיפושים אחר פטריק ונתקלה בזעמו של דונלד
דה מורק. דונלד השליך לכיוונה זכוכית אשר נחבטה באופן לא צפוי בלחיו
של דרק במקום בראשה. בלילה ההוא הוא עמד
לצידה וכעת שאיימי חושבת על כך, שם הרגשות שלה החלו להתערער.
האולם היה מלא גברים בכל הגילאים והסוגים אך
כולם נהפכו לאילמים וחירשים לנוכח התפרעותו של דונלד המפוקפק. איש
אינו העז לעצור את היצור המתועב הזה שאיים
להשמיד את כל הנשים בעולם ואותה בפרט.
"האם יש צורך שוב לחזור על
דבריי?" שאל דרק, "נדמה לי שהעלמה ביקשה שתוריד את ידך."
מאוחר יותר היא חפצה להודות לו על התערבותו
אך זה נקטע כאשר הבחינה שהשריטות שראתה על לחייו קודם לכן נעלמו
כלא היו. "היכן השריטות?" שאלה,
אך הוא הסתפק ב"אמרתי לך, תתרחקי ממני." הזהיר ולחץ על ידה בחוזקה כאשר
ניסתה להעביר אותה על עורו החלק. כנראה אינו
ידע אז שיצטרך להיפגש עימה הרבה יותר משציפה אם ירצה בכך או לא.
הספרייה לה השתוקקו אחיו אינה הייתה נטושה
וסגורה יותר – אלא בבעלותה.
איימי בהתה באוויר וניזכרה כיצד דאג להכניס אל
ראשה בתקיפות שאינו וואיט הרולד ועליה לשמור מרחק. היא לא הבינה אז
מדוע התבונן עליה תמיד עם עיניים חוששות.
מספר ימים לאחר הנשף, בפעם הראשונה בה נכנס אל תוך הספרייה בעודה שם
דאג להבהיר לה "אני רוצה שזה יהיה ברור,
איני בעלך, איימי." היא
הייתה המומה על כך שהוא יודע על בעלה המנוח, הרי לא סיפרה לאיש ורק פטריק ידע.
כיצד אם
כן ידע דרק שאותו הוואיט עליו היא דיברה הוא
בעלה המנוח? ובכן, עכשיו הכל ברור. הוא היה וואיט, אז הוא ידע.
"אני אחד שעושה את שיעורי הבית
שלו. את התעניינת בי? חקרת עליי? עשיתי את אותו הדבר לגבייך, אני יודע הרבה
יותר משאת חושבת." ציין, "בגלל זה
אבקש שתכבדי אותי ולא תשאלי על עברי יותר. זו אינה בעיה לברר על עברך, אך זו
בעיה גדולה להתחיל לחפור בשלי ואיני מציע לך
לעשות זאת. יש לי עבודה בעיר, עבודה שאיני מתכוון לאבד." הבהיר.
הוא היה גס רוח ולא הותיר מקום לשאלות,
לפחות לא לשאלות עליהם הוא יענה. בהתחשב בזמנים, היה זה זמן קצר לאחר
מותה של סמנת'ה. כבר מזמן היא אינה מכירה את
הדרק ההוא, דרק ששלף איומים משרוולו בכל רגע נתון.
היא לעולם לא הייתה כה סקרנית לגביו כמו
בימים ההם, היא לא הפסיקה לחשוב עליו. אך חשבה עליו בתור דרק, לא וואיט,
החשד נבלע במקום כלשהו והיא אפילו לא שמה לב.
האמת המרה הייתה שהיא נמשכה אליו, נמשכה אל בעלה.
סמנת'ה הורידה את ראשה ובהתה בפניה המבולבלות של
איימי. "בגלל זה מעולם לא באת אליו? על מנת להגן?"
סמנת'ה השפילה את מבטה. "הוא היה באזור מספר
פעמים לאחר שגבריאל איים על חייו בפניי בפעם הראשונה. אינך מבינה
עד כמה רציתי להופיע לפניו ולראותו מביט שוב
בעיניי. התבוננתי בו כאשר חלף על פניי מאחורי העצים העבים ואפילו
כשקרא בשמי אל תוך הלילות הקרים והארוכים בהם שוטט
ביער לבדו. רוחות אחרות סיפרו לי שהוא יצא בחיפושים אחריי,
הוא ידע על קיומן של רוחות שבחרו להישאר לעתה עתה
בעולם הזה בגלל עניין לא גמור או כל דבר אחר והוא חיפש אחר
הרוח שלי חודשים ארוכים. הוא פלש אל תוך בתי קברות
עתיקים והפך קברים בלתי מזוהים או כאלו שנראו חדשים,
שולף משם גוויות ובודק האם זו במקרה אני. אני
יודעת שלפי דברי הרוחות כאן הוא חיפש אותי גם בעולם הרוחות, אך היה
מאוחר מדי לכך – גבריאל יודע איך לכבול רוחות
ולגרום להם לפחד. תמיד חשבתי שלאחר המוות אין יותר פחד, אין יראה,
אך ההפך הוא הנכון. אתה פוחד, אתה פוחד כמו שלא
פחדת מעולם מפני שאתה רואה את יקיריך אך כמעט ולא יכול לעזור.
כגופך הפיזי לא זוכה לקבורה נאותה, אין סבל גדול
מכך. איני מרגישה נחת רוח ושלווה כמו שרוחות אחרות לאחר המוות
זוכות להרגיש. הסבל נראה נצחי
ובלתי נגמר. אני, אפשר להגיד, נקראת נשמה מיוסרת, עקב גופתי המושחתת. אני יודעת
שהוא
הפסיק לחפש אחרי בעולם הרוחות מכיוון שבטוח שלא
נשארתי כאן ומעולם הבא איש לא אמר לו שפגש בי. הוא בטוח שאם
הייתי נשארת, הייתי באה אליו. הוא אינו יודע על כל
אותם הדברים שגבריאל גרם לי לעשות."
איימי נשאבה שוב לעבר. מדוע אם כך דרק הראה
סימני התעניינות? בטח ריחם עליה לאחר שהבחין לאיזה מצב הביאה
נטישתו את האלמנה הצעירה. כעת היא יכלה לנחש
שבעיניו היא נראתה כאישה מעורערת שאימצה לעצמה מנהג להתעלף
כל פעם שנושפים לאוזנה דברים שאינה חפצה
לשמוע. אם לחשוב על כך, זה באמת מעורר רחמים. כל מה שהיא עשתה
מאז שפגשה בו, הוא לחלות או לאבד הכרה.
בדיוק כמו בלילה ההוא ששכניה פלטו בפניה על ידיעת "אירוסייה" הקרבים
אל ריצ'ארד מקינברג. איימי הרגישה ברע,
הייתה זו מילה שהיא שאפה לסלק מהמילון שלה – ולזמן ממושך. זה היה עלול
להשיב שדים ישנים שהיא חפצה לקבור. על מנת
להימלט מחתונה שאביו כפה על ריצ'ארד, זה הודיע לו שהוא כבר מאורס,
הוא מצא את בחירת ליבו. הוא אינו תיאר לעצמו
שהשמועה הזו תתגלגל ותהפוך מכדור שלג קטן לסופת שלגים בעיצומה.
איימי נתקפה באחר מהתקפי החרדה שהיו
אופייניים לה לאחר תקופה לא קצרה עליה איימו על חייה שוב ושוב וגרמו
לכל שכניה לרצות לשרוף אותה בחיים. מישהו
שלח לה את כל הזדמנות החתונה שהכינה עבורה אימה כשבתוכן חרקים
וגללים של יצורים בלתי מזוהים. הסירחון רדף
אותה בלילות, היו מניחים מתחת לחלונה כל דבר מסריח שהצליח לשרוד
את הלילה וגורמים לה להישאר ערה עד שהחלה
לסבול מסיוטים חוזרים ונשנים על פניו של וואיט המופיעות בחלומה
ומאשימות אותה ברצח. האשמות רדפו אותה בכל
מקום, אם לא במציאות, אז בחלום. לאחר האירוסין הללו יגרמו
לעברה לצוף החוצה מבין הבורות בהן קברה אותו
וגם כאן לא יניחו לה לנפש. רק מעצם הפחד הזה גופה התמוטט.
פטריק הזקן לא הצליח לסחוב אותה כל הדרך אל
הרופא המקומי, אך אז הופיע דרק בכבודו ובעצמו ולקח אותה לשם על ידיו.
"את תהיי בסדר." הבטיח לה
בזמן שסחב אותה לשם. באותו היום. ריצ'ארד עצמו הופיע במרפאה והרופא הכריז בשמחה.
"אני מאחל לשניכם מזל טוב, אתם
תהיו זוג יוצא מן הכלל."
דרק הופתע. "זוג יוצא מן הכלל?"
"כן, לא שמעת? השניים מאורסים.
האין זה דבר נפלא?" שאל הרופא.
"כן," השיב דרק.
"איחוליי." ויצא מן החדר.
זה היה מבדר אילו ידעה אז שמי שיצא מן החדר
היה בעלה. אך מאותו היום כל פעם שהתבוננה בו אינה נזכרה בוואיט יותר.
סוף פרק 50 - חלק א'
על מנת לעבור לפרק 50 - חלק ב' - לחצו כאן
על מנת לעבור לפרק 50 - חלק ג' - לחצו כאן
לתשומת לבכם, ניתן יהיה להגיב רק בחלק האחרון שיפורסם. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
" נ.ב : אני ערפד " - סיפור בהמשכים
