הייתה זו שעת צהריים חמה בבית משפחת וויזלי.
הארי ישב על מיטתו בחדר המשותף לו ולרון ודפדף בספר "קווידיץ' בראי דורות".
כבר כמעט חצי שעה שהוא יושב ככה, ומרפרף בספר ללא מטרה ברורה.
בסופו של דבר, כאשר כבר השתעמם די והותר, הוא קם מהמיטה ופנה לכיוון הדלת הפתוחה.
הארי יצא אל גרם המדרגות, וירד בהן בהליכה מתונה, כשלבסוף הסתיימו המדרגות במטבח הבית.
לא היה שם אף אחד, פרט לאדון וויזלי, שנחר בקולי קולות.
הארי צעד בשקט לכיוון הדלת הראשית, משתדל שלא להעיר את אדון וויזלי, ופתח אותה.
בחוץ בהקה בשמש בלובן מסנוור, והארי נאלץ להניח את ידו מעל עיניו על מנת לראות.
הוא צעד מספר צעדים בגינה, עד שהסתגל לאור החזק.
בקצה הגינה עמדו רון והרמיוני, והתנשקו.
הארי צעד אל כיוונם על קצות האצבעות ונגע באחת מאצבעות נגיעה חדה בכתפו של רון.
רון קפץ מההפתעה והביט סביב במהירות על מנת לבדוק מי הוא זה שהפריע לו.
"הארי!" הוא אמר, משועשע מעט.
"אני ולא אחר" השיב הארי, מעט בחוצפנות.
"הייתה חייב לעשות את זה, נכון?!" שאלה אותה הרמיוני, בכעס.
"כמובן!" ענה הארי בנימה צינית.
חיוך קטן הסתמן על פניהם של רון והרמיוני.
"רוצה.. להסתובב קצת?" שאל אותו רון בחיבה.
"בטח!" ענה הארי, והשלישיה יצאה מחצר משפחת וויזלי והחלה להסתובב באזורים המוריקים שמסביב.
"תגיד הארי..אתה.. אתה חושב לפעמים על ההורים שלך?" שאלה הרמיוני את הארי בעדינות.
הארי היה מופתע מעט משאלה, שהייתה כמעט רטורית.
"כמובן!" הוא ענה, כמעט בלי לחשוב.
"ותגיד.. הייתה רוצה לנסות, לנסות למנוע את.. המוות שלהם, נכון?" שאלה שוב הרמיוני.
הארי התחיל להריח משהו מסריח בכוונותיה של הרמיוני, אבל בכל זאת ענה לשאלתה: "בטח..!" הוא אמר והפנה עליה את פניו.
"פשוט אה.. שאלתי אותך את זה כי.. כי רציתי להגיד לך.. אני חושבת שיש דרך לעשות את זה.." אמרה הרמיוני, כשקולה נחלש בכל מילה.
"מה?!" קראו הארי ורון יחד.
"את מתכוונת, באמת?!" שאל הארי, מופתע, את הרמיוני.
הרמיוני הנהנה.
"איך?" שאל אותה רון, מופתע גם הוא.
"זוכרים שבשנה השלישית שלנו בהווגרטס השתמשתי במחולל זמן בשביל להצליח להשתתף בקול השיעורים שלי?" שאלה אותם הרמיוני.
"כן.., ו..?" שאלו אותו בחזרה הארי ורון.
"אז..יש לי עדיין את מחולל הזמן ההוא" סיימה הרמיוני את המשפט.
"וואו! מגניב!" אמר רון בהתלהבות, "אבל נצטרך לסובב אותו המון סיבובים! כל סיבוב הוא שעה, ועברו כבר לפחות מיליון שעות מאז.. אה.. התקרית" הוא הוסיף הביט במבט שואל אל הרמיוני.
"אני יודעת, חשבתי על זה. אני עשיתי כמה חישובים ומצאתי שנצטרך לסובב
478,752,210,984,675,319,337,383 את המחולל, משעה 21:00 בערב".
ענתה לו הרמיוני בסיפוק.
"אבל.. זה המון סיבובים, היד שלנו נכאב ובשלב מסויים.. נצטרך להפסיק. וחוץ מזה, אסור שאמא שלי תראה אותנו! היא בטח לא תרשה לנו לעשות את זה!" אמר שוב רון.
"וזה החלק המתוחכם בתוכנית!" אמרה הרמיוני וחיככה את כפות ידיה זו בזו "אני הטיל קסם על המחולל שיגרום לו להסתובב 478,752,210,984,675,319,337,383 פעמים, ובאותו הזמן אנחנו נישן, בעוד אנחנו אוחזים בשעון!" היא סיימה את דבריה והביטה ברון והארי בציפייה.
"וואו!" אמר לבסוף רון.
"אז קדימה, בואו נחזור למחילה..!" אמרה הרמיוני והחלה צועדת בכיוון ההפוך.
אף אחד מהם לא שם לב שהארי לא פצה בכל הזמן הזה את פיו.
למען האמת, הוא כן רצה לדבר, אבל היה כל כך מופתע, והמום, שלא היה יכול לעשות דבר מלבד לבהות ברון והרמיוני הנלהבים.
לבסוף שם רון לב לזה שהארי איננו מגיב וניסה לדובבו.
"אה..הארי.. אין לך משהו לומר בנושא?" שאל רון בחשש קל את הארי.
"אמ.. אה.. אני.. כן, אני חושב.." ענה הארי, מופתע מהשאלה הפתאומית.
"ומה זה?" הצטרפה הרמיוני.
"אני חושב.. אני חושב.. שאני.. מאוד שמח" גמר הארי ויחד הם פנו בחזרה למחילה.
מקווה שאהבתם!
הסיום לא יצא לי משהו אבל.. לא נורא, בפעם הבאה זה ישתפר =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nice to meet you, a littel frog
