תיאטרון

"חנה סנש" שנכתב ע"י אהרון מגד.

חנה סנש, הנמצאת בבית המשפט, נאשמת בכך שבגדה במלדתה. היא דוחה את האשמה שבגדה בהונגריה ומאשימה את השופטים בבגידה במולדתם.

אני חושבת שזה מונולוג סוחף מדהים ומרגש..

מומלץ בחום לבגרות י"א.

המונולוג:

"הואשמתי כאן בכמה עבירות שאותן אינני מכחישה. עברתי את הגבול משטח הפרטיזנים ביוגוסלביה אני מודה בכך, נישלחתי הנה ע''י צבאות בנות הברית אני מודה בכך, החזקתי בידי מכשיר להעברת ידיעות אל מעבר לגבולות הונגריה אני מודה בכך. באתי להציל יהודים ממוות, אני גאה על כך, אך את האשמה כי בגדתי בארץ שבה נולדתי כדי להמיט עלייה אסון אני דוחה בשאט נפש. גדלתי בארץ זו והתחנכתי בה, בבית אבי ואמי בבית- הספר בחברה שבה נימצאתי, לימדוני לאהוב את הונגריה שהשתחררה מעול זרים, את הונגריה של פאטיפי של אדי את הונגריה של לוחמי החירות, אהבתי אותה, את אנשייה הפשוטים והטובים ואת משכילייה שבזו לכל עריצות נשמתי בה את אוויר החופש, כך היה עד שגיליתי שאני בת לסופר נערץ ולאם מכובדת בחברה נחשבת כאן לאזרחית ממדרה שנייה שאינה ראויה לזכויות שוות כלכל אדם שנולד בהונגריה, משום שאני יהודייה. עזבתי את הארץ שהייתה אהובה עליי מילדותי והנפש היקרה לי מכל אמי ונסעתי לארץ ישראל. שם גיליתי את מולדתי האמיתית כי שם הרגשתי כי יכולה אני להתהלך על פני האדמה בראש מורם ללא פחד, לנשום אויר מלא חזי ולהנות מאור השמש בעין מפריע. לעולם לא הייתי עוזבת את גבולות הארץ ההיא אלמלא המאורעות האיומים שכולם יודעים עלייהם. סיכנתי את חיי ובאתי הנה כדי להציל את אחיי ממוות כן אני מודה באשמה זו. אם להתקומם על שיעבוד על השפלה על אכזריות שטנית שהעולם לא ידע כמותה מימיי ההונים הוא חטא בעינייכם אני מודה בחטא זה, אם להילחם נגד חיות טרף רצחניות המובילות למוות אנשים ונשים חפים מפשע שכל אשמתם היא שנולדו יהודים הוא חטא בעינייכם אני מודה בחטא זה, אבל אם בגד מישהו במולדתו הרי זה אתם, אתם..."

יום השוואה...

כל הזמן חשבתי שזה נטל על התלמידים להקשיב כול הזמן לסיפורים להסברים...

אבל בכול פעם שהייתי שומעת איזה סיפור...

ליבי היה מתמלא גאווה ואחדות!

בקיצור... אין לנו ארץ אחרת!!!

זאת אדמתנו אדמת הורינו ואדמת ילדינו בעזרת השם :)

ובנימה זאת....

מונולוג על השואה...

"בעלת הארמון" שכתבה לאה גולדברג.

לנה, נערה יהודיה שברחה מהנאצים בתקופת השואה מוחבאת בזמן המלחמה ע"י רוזן שמצא אותה חסרת הכרה מול ארמונו.

הרוזן משאיר אותה במחבוא גם אחרי שהמלחמה נגמרה בגלל אהבתו החולנית אליה.

לנה יוצאת החוצה בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים שהייתה במסתור ומגיעה להבנה שהיא רוצה לצאת מהארמון ולהתחיל בחיים חדשים.

המונולוג:

"ליל ירח כזה... שם- בחוץ ליל ירח. ואין מלחמה! מותר לצעוק, הקשיבו! (חוזרת וקוראת אל תוך הגן) כמה שנים! כמה שנים חלמתי, שמותר יהיה... בבקשה, בואו, צעקו גם אתם, דברו בקול! זה מותר עכשיו, זה מותר, אין נאצים, איש לא יבוא להרוג אותנו...(רגע היא מביטה בידה באור הירח, מסתכלת בה, מניעה את האצבעות) זה יפה! לא... אולי למתים יש ידיים כאלו...(חוזרת ומציצה החוצה) האויר הזה! הגן רטוב מן הגשם. אתם יודעים איזה ריח הוא זה? זה ריח האדמה אחרי הגשם! אני לא שכחתי זאת... אולי זה הדבר היחידי שלא שכחתי... אבל זה כך, עכשיו! זה ריח... עלים רקובים, כן! ופטריות... זה ריח פטריות, כן! לרוץ בגן- יחפה... תמיד חלמתי, שיבוא רגע כזה ואני אפתח את החלון. אני אגע בעלים ובענפים, והטיפות מן הגג ירדו על ראשי וירטיבו את שערותי. הנה כמו עכשיו. (מחליקה את שערה בידה, צוחקת.) זה כך! ושם גן... ו... (שרה משפט מוזיקאלי קצר החוצה) פעם, באביב, אתה זוכר, הרוזן- הזוכר אתה?- אני כל כך ביקשתי אותך- אני כל כך רציתי להריח את ריח האביב מן החוץ- ביקשתי אותך- (פתאום אל דורה וזאנד, כמקבלת את קיומם כמובן מאליו) אצלי בחדר, שם למטה- שם בכלל אין חלון... כל כך התגעגעתי- אויר רענן! פחדתי מאד... אבל כל כך רציתי לנשום את האויר הזה! ואתה פתחת אז סדק קטן בחלון, כיבית את האור ופתחת סדק צר. ומן הגן בא ריח הלילה... אח, חשבתי שדעתי נטרפת עליי! זה היה אושר... זה היה נפלא, הרוזן, שהרשית לי אז לפתוח את החלון... (פתאום תופסת את המציאות) אבל זה היה רק לפני כמה חודשים! כבר לא היו נאצים, כבר לא הייתה... אבל כבר יכולתי, לו ידעתי, לרוץ בגן הזה... יכולתי גם אז לפתוח את החלון, לדבר בקול, לצעוק, לצעוק- כמו הלילה... יכולתי הכל. הכל... אבל- אלי שבשמיים- ארבעה חדשים! שנתיים! שנתיים וחצי!- אני רוצה אויר, אני רוצה לרוץ, ללכת, ללכת... אני רוצה,- אלי! (משתתקת, מקשיבה) שקט. אין ציפורים בגן- אחרי הסערה, אה, הלא זה לילה... "

      מונולוג מדהיםםם!!!!