ואז שומעים את הרעש של הסכין נחרט לך בלב..ואז אתה מבין שאתה כבר לא פה,אתה כבר לא כאן, אתה לא פה ליד כולם

אתה לבד, תקוע בממד אחר. בממד של רוע, ייאוש ואכזבה, בממד של סבל נוראי. ואתה לא יודע איך לצאת ממנו, ואתה לא רוצה לצאת ממנו

אתה רוצה להתמודד עם האמת אבל היא נראית כל כך חזקה. יותר חזקה ממך. 

אתה רק רוצה לעצום עיניים ולא לחשוב יותר. ולא להרגיש. ולא לאהוב יותר בחיים. רק לסגור את העיניים וליפול לאותו חור שחור שאתה תמיד מובל אליו בעיניים מהופנטות של חרדה. אתה מחכה לסוף שיבוא ויגיד לך ''שלום, עכשיו תורך להיפטר מהכאב שלך'' אבל הכאב פה והוא פה להישאר. אתה לא תיפטר ממנו, הוא כבר נטוע לך בלב, מחכה לנפילה הגדולה. לדמעות. להיכנעות שאתה כל כך קרוב אליה.

והכול כמו גלגל מסתובב של עליות וירידות. ועד כמה שהעליות מרוממות וטובות לך, באות הנפילות הגדולות שמזכירות לך מהו כאב.

ואתה כבר קרוב להיכנעות, לנפילה, והנה זה בא

ואז אתה מרגיש את הסכין נחרטת לך בלב. ואז אתה מרגיש את הלב שלך כבר לא במקום. ואז אתה מרגיש את הדמעות שזולגות על פנייך. ואז אתה קולט שאתה נעלם. נעלם מפה עכשיו ולתמיד.

ואתה לא תחזור. הכאב הכניע אותך. אתה כבר אי שם למטה, והעלייה למעלה לא נראית אפשרית. היא נראית חסרת טעם. היא נראית הכי אמיתית שבעולם.

ואז אתה מתעורר, והלב שלך שלם, אבל הוא רק מחכה להתפרק. והוא לא מתפרק, כי לבבות לא מתפרקים ככה סתם, פה זה לא חלום

ברוך הבא למציאות.