סינופד לטיפול סימפטומטי במקרי נזלת ולהקלה בגודש באוזניים, שלא באמת מקל על שום דבר.

ספל תה צהבהב-כתמתם, ששימש בעברו הלא כל כך רחוק לתה עם דבש ששכב יותר מדי זמן בארונית בבית.

בתוכו שוכבת כפית ארוכה מברזל, סליל נייר טואלט כמעט וריק, עם גושי נייר טואלט מלאים בנזלת.

הנה עוד אפצ'י בא. מצמרר את כל הגוף וגורם לצמרמורת שלא מתקבלת בחיוך, אלא בפרצוף עגום.

קליפר עם ציורים של פרחים, שכוב ליד חמישה שקלים שבטח ימיהם ספורים עד שאאבד גם אותם, ואשנא את עצמי כל כך כאשר אצטרך בדיוק עוד חמישה שקלים בשביל הנסיעה באוטובוס, ואז אצטרך לבקש שוב כמו נוודית כסף מאנשים בתור לאוטובוס, והם ירחמו עליי ואולי ירגישו עליונות מסוימת על החיים, ויתרמו באדישות חמישה שקלים, יעיפו עוד מבט וייגשו לשבת באוטובוס.

ואז המבטים הבוחנים בדרכי למושבים האחרונים באוטובוס, המושבים האהובים עליי, בהם אני מוצאת את מקומי הנוח והוותיק, נהנית מההסתכלות על כל טיפוס שיושב, מנסה לתהות מה עובר בראשו כרגע.

רובם סתם מחטטים באף, או נתקעים על נקודה. אבל לפעמים אני נופלת דווקא על המעניינים, עם המבטים החטופים אל עבר החלון, עם מבטי חכמה כאלה, יש את האלה עם הפנקסים שכל הזמן כותבים, יש את הזקנות המביטות במבט יהיר וממשיכות לשבת ולתהות עוד כמה זמן יצטרכו לחיות במציאות העגומה שלהן, אבל ימשיכו להתאפר כמו נערות בנות 16, עם האודם האדום כדם והסומק שמחזיר חיים ללחיים מתות, רק כדי להרגיש צעירות מלאות תשוקה. ויש את הסטודנטים, תמיד מלאי שמחת חיים.. נמצאים בשלב ההתקדמות בחיים שלהם.. בראשם בטח המטלה הבאה שיצטרכו להגיש למרצה, או סתם הכביסה שיצטרכו לעשות כשיחזרו הביתה, תוהים לעצמם מה עוד ייצא, הם עוד במצב הטוב יותר.. עדיין עם תקווה לייעוד מלא של החלומות הכי וורודים שלהם.

אבל אני סתם תוהה, ואולי עובר בראשם משהו אחר לגמרי. אבל תמיד כיף לחדור לממדי המחשבה שלהם, לנסות להבין מה הולך שם בדיוק. האם גם הם מדמיינים את הדברים שאני מדמיינת?

או שהם מדמיינים דברים הזויים הרבה יותר?

אולי מתחבא באחד הנוסעים איזה פסיכופת שמתכנן בראשו איך יירה בכל הנוסעים ויגרום לתאונה מזעזעת, אך ממש רגע לפני שפולט את הכדור מהאקדח הטעון, משנה את דעתו, מכניס את אקדחו לתוך מעילו, ואף אחד לא באמת יודע ושם לב.

ואולי מתחבא באחד הנוסעים איזה איש בודד, שכל כך בודד שיודע שיחזור היום לביתו המדכא וישכב עם החתול המסכן שלו, וייצפה בעוד אופרת סבון שתוציא ממנו את שארית הדמעות שעוד נותרו בו, אבל הוא בעצם משדר דמות קשוחה וחזקה, לא מראה רגש מסוים, סתם עוד פרצוף רובוט.

ואולי יש את הנוסעים שתוהים בדיוק כמוני, מה האחרים חושבים? מה הם מתכננים? האם נותרו עוד כאלה עם תקווה וחלומות? או שמא כולם כבר דחוסים באוטובוס הזה במטרה למצות את סוף היום הזה ולהתעורר מחר לעוד מציאות קודרת של שגרה וביצוע מטלות שהם מצאו לעצמם כדי להכניס טיפת חיים לחיים שלהם?

אני מניחה שרק הם יודעים, ואולי אם לא הייתה שוררת כזאת שתיקה מלחיצה באוטובוס, היינו יכולים כולנו להתקבץ במושבים האחרונים באוטובוס, כן, גם הזקנות היהירות וגם האיש הבודד והמסכן, ולנהל דיון מעניין על החיים ועל משמעותם, ומי יודע, אולי זה היה אפילו משפר את מצב רוחם של המדוכאים ומכניס קצת עניין לחייהם.